ע"וד דביר אינדיג. צילום: יואב דודקביץ'

למה ירושלים?
"אם להיות כנה, במשך רוב חיי לא אהבתי את העיר, אבל נשארתי בה בגלל שרוב העסקים שלנו מרוכזים בה. היה נדמה לי שעם כל הרקע והמתיחויות שירושלים סוחבת, יהיה לה מאד קשה להתקדם ולהפוך למה שהיא יכולה וצריכה להיות: מטרופולין שוקק חיים, היסטוריה ותרבות ומוקד עלייה לרגל תיירותי. בשנים האחרונות ניכר שיפור רב וכיום, לפחות במרכז העיר, המצב בכיוון הנכון".

עם מי היית רוצה לשבת לדרינק?
"חתן פרס נובל המנוח ש"י עגנון. הוא גר בשכנות לסבא וסבתא רבא שלי והייתי שמח לשמוע ממנו על ירושלים של פעם, ירושלים של 'תמול שלשום'. התקופה שלפני קום המדינה והתנהלות אנשי היישוב הישן תמיד ריתקו אותי. היה מאלף לשמוע עליה מאחד מהאנשים הכי רהוטים וחדי התובנה שקמו לעם היהודי".

מה המקום הסודי שלך?
"המרתף ברחוב יפו מספר 35. זוהי קומת מרתף היסטורית של בית בן 150 שנה, מהראשונים שנבנו מחוץ לחומות. המרתף הזה עבר גלגולים שונים וכיום פועל בו מלון קפסולות עתידני. כשאני זקוק לכמה שעות מנוחה אני לוקח קפסולה אישית, צופה קצת בטלוויזיה או תופס שנ"ץ".

מה הדבר הכי משוגע שעשית בעיר?
"אני לא כזה טיפוס משוגע, אבל תמיד אזכור לטובה את הלילות הלבנים במועדון האנדרגראונד ז"ל. היה משהו בווייב של המקום ההוא שנתן לי את היכולת לבלות 10 שעות ברציפות בשנות ה-90' העליזות. לא מוצא מקומות כאלו היום. מצד שני, אולי סתם הזדקנתי".

מה הכי גרוע כאן?
"הביורוקרטיה העירונית. נכון שחל שיפור אבל המצב עדיין רחוק מלהיות מתוקן. העירייה חייבת לבצע מהפכה בשירות שהיא מעניקה לבעלי העסקים וליזמים בעיר. הכל מאוד איטי ומסורבל, היתר בנייה יכול לקחת לך 3 או 4 שנים וזה יכול להוות את ההבדל בין הצלחה של פרויקט לכישלון. אם העיר חפצת חיים, היא חייבת להתחיל לראות ביזמים שמנסים לפתח אותה שותפים ולא אוייבים. לא יזיק ללמוד מהטיפול של רון חולדאי בנושא".

אז מה הלאה?
"מרכז העיר ישנה את פניו ויתמלא גורדי שחקים, כשמתחתיהם מדרחובים שלא נגמרים עם מעט מאד כבישים. הכניסה לרכבים רגילים תיאסר כמעט לחלוטין ורכבות קלות, ואולי גם רכבים אוטונומיים נטולי נהג, יהיו הדרך היחידה להתנייד בה. גם הטרנד הקולינרי שכובש את העיר יילך ויעמיק והיא תהפוך לא רק לבירה הרשמית של ישראל, אלא גם לבירה הגסטרונומית שלה".