שמעוני. צילום: יואב דודקביץ'

למה ירושלים?
"שכינה, תרבות, אנשים. ירושלים אוצרת בתוכה שנים של כמיהה, עיר שאנחנו צופים עיננו אליה, מדורי דורות. ועל גבי זה יש כאן תרבות איכותית, נגישה ומזמינה, אירועים מקסימים, חינמיים מתוך אהבה אמיתית לאומנות ואמונה ביכולתה לחולל שינוי".

הדבר הכי משוגע שעשית בעיר? 
"לעבור אליה. הלב שלי היה במרכז הארץ וחשבתי שיהיה לי קשה להתחיל כאן, אבל מצאתי לי בית בתיכון אורט בית הערבה. המנהלת, הצוות המקצועי, האנרגיות, התלמידים המהממים, השליחות, העבודה מתוך אהבה גדולה מעניקים לי רגעי קסם, זכות לגעת בלבבות ותחושות סיפוק שלא ידעתי שאפשר להרגיש במקום עבודה חינוכי". 

מה הכי גרוע כאן?
"באופן פרטי שהמשפחה האהובה שלי לא גרה כאן ואני מוצאת את עצמי נוסעת על כביש 1 הלוך חזור".

עם איזו דמות ירושלמית היית רוצה לשבת לדרינק? 
"נחמה לייבוביץ ז"ל, כלת פרס ישראל בתחום החינוך. מורה אגדית אולטימטיבית לתנ"ך וספרות. אישיות מאוד מרשימה שפתחה אפיק של פרשנות מרתקת לתורה. ידעה לגעת בנפשות דרך למידת עומק. ומעל הכל היא היתה בת בית בשולחן השבת של הוריי".

מה המקום הסודי שלך? 
"העסקים החברתיים שחבויים בינינו נותנים הזדמנות להכשרת העתיד של התלמידים שלנו בבית הספר כחלק מתוכנית הלימודים השבועית, מתוך נדיבות הלב ושלא על מנת לקבל תמורה. כרכזת תעסוקה אלו שותפויות חינוכיות שמרגשות אותי, כי כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שמאמין בו, וגיליתי שיש בקרבנו עסקים רבים שבוחרים להיות כאלו, וללכת איתנו יד ביד".

אז מה הלאה? 
"יופיה של ירושלים אינו ידוע... לא בהכרח היא תשנה את אופיה כי האופי נטוע בה ולכן צפוי שתשאר דומה מאוד. אני מאחלת לה שהחינוך בה ימשיך להתפתח ולהתקדם מתוך רצון למצוא לכל תלמיד מסגרת חינוכית מיטיבה שתזמן חוויות הצלחה, שתיצור בו תחושת שייכות ואהבה".