אבשלום אשל. צילום: יואב דודקביץ'

למה ירושלים
"
אין פה בכלל שאלה, כי אם יש סיכוי לעולם המסוכסך שלנו לשנות כיוון ולהפוך למקום ראוי, אז המהפכה תתחיל פה. אני מרגיש שהעשייה האמיתית היא כאן, שהכל נדחס לכאן בכל הכוח. ירושלים - טבורו של עולם, צפיפות של תפילות, של חלומות, המון עבר והרבה תקווה. ועל הכל מונח קרום עדין ושברירי של הווה נברוטי, עם פוטנציאל התלקחות מטריד. כי זה המקום עם הקליפה הכי עבה וקוצנית, ולכן בפנים מחכה הפרי הכי מתוק".

עם מי היית רוצה לשבת לדרינק?
"
הרב קוק. נראה לי שאין עוד כמוהו, שיכול היה להכיל את הריקוד של שני הקצוות שכל כך נוכח בעיר הזאת. יכולת ההכלה המפורסמת שלו והתעופה הבלתי שוקטת של נשמתו הצליחו להפוך את ההפרעה הנפשית של עיר הקודש לשירה, לכתיבה פועמת ונפעמת, לעין טובה, לחוכמה בריאה שמוצאת לכל התנועות שרחשו פה את המקום שלהן ואת השילוב לידי הרמוניה".

מה המקום הסודי שלך
"
הבריכה הקטנה בתוך הנקבה של המעיין בעין כרם".

מה הדבר הכי משוגע שעשית?
"
באורח פלא ובנדיבות שמיימית התגלגל לידי מבנה יפה וקסום ברחוב המעיין באמצע עין כרם, שם הרמתי את הקרעצ'מע, שזה ביידיש פונדק דרכים או בית מרזח. המקום התפתח בעזרת חברים והקהילה שלי בכפר לשילוב צבעוני של בית כנסת, סטודיו פסיכי, מרכז תרבות ואומנות מקומית. מרחב שמנסה להזכיר לנשמה שהיא חיה בסיפור חסידי, שיש פנימיות ושיצירתיות היא הפתח למעבר.
"
מכאן גם תצא בקרוב הצגת ילדים שלי ושל שני חברים (אסף פרידמן ורות חוף), 'אגדת סת"ם', שתעלה לבכורה בפסטיבל הקרון הבינ"ל בתאריכים 22-18 באוגוסט".

מה הכי גרוע כאן
"
השכחה והסתמיות. דווקא כאן, במקום שבו נכתב שיר השירים, אנשים מסתובבים כאילו שכחו שיש למקום הזה בשורה וחזון ושהחיים הם בכלל סיפור אהבה. הדימוי החיצוני של 'מקלקלי הסיפורים' על ירושלים מפזר אזהרות מסע, הפחדות ותיאורים מצמררים של שסעים ופילוגים. אבל בעבודה שלי במחלקות האונקולוגיות אני רואה אינספור סיפורים של מפגשים מרגשים בין עולמות. בסופו של עניין יש כאן דו־קיום עדין ומיוחד. כולנו בני אדם ורב הדומה על השונה".

אז מה הלאה
"
אחרי ככלות הכל אלוקים גדול, אבל אם אני הייתי כותב את דפי ההיסטוריה הבאה עלינו לטובה, הייתי חוזר לסיפור האוטופי של בוריס שץ - 'ירושלים הבנויה, חלום בהקיץ'. ירושלים של מעלה, מקום של השראה ואור, חגיגה אחת גדולה ומקודשת של מפגש חי בין האדם לאין סוף".