אריאל פיפרנו. צילום: יואב דודקביץ'

מה הדבר הכי משוגע שעשית בעיר?
"בלילה של המילניום הייתי בחופשה מהצבא, נפגשנו כמה חברים ויצא שאת חצות הלילה העברנו על גג בעיר העתיקה כשאנחנו צופים על הר הבית. אחת הקונספירציות שהסתובבו אז הייתה שאיזה משוגע ינסה לפוצץ אותו ואמרנו שלמרות הסבירות הנמוכה, לפחות נוכל לומר שהיינו שם כשהתחילה מלחמת העולם השלישית".

עם מי היית רוצה לשבת לדרינק?
"עם אחד האנשים שתכננו או בנו את ירושלים בתחילת המאה ה־20, כמו מושל העיר הבריטי רונלד סטורס, המתכנן פטריק גדס או אליעזר ילין שהיה ממייסדי שכונת רחביה. הייתי שואל אותם מה החזון שלהם לעיר, שומע סיפורים ומעדכן אותם איך הולך לנו בינתיים".

למה ירושלים?
"ההורים שלי בחרו לגור כאן ועוד קראו לי על שמה, כך שלא נותרה לי הרבה ברירה. וברצינות: מעולם לא הייתי מסוגל לדמיין מגורים בשום מקום אחר. גדלתי בירושלים וגרתי בה כמעט כל חיי וכשגרתי בערים אחרות התגעגעתי מדי יום. זה לא מקום שקל לחיות בו, אבל העיר יודעת לתגמל את מי שאוהב אותה".

אז מה הלאה?
"תהיה כאן מערכת תחבורה מדהימה, הכניסה לעיר תהיה מלאה בבנייני משרדים מודרניים, הקטמונים תהיה שכונה בורגנית עבור המעמד הבינוני - גבוה, רחוב עמק רפאים יהיה שוקק ואף אחד לא יאמין שפעם לא עברה בו רכבת קלה, יהיו בירושלים אינספור התארגנויות ויוזמות קהילתיות, בערבי קיץ תהיה בה בריזה נעימה ובחדשות ימשיכו לדבר על ההגירה שלילית ועל המחסור בחיי לילה".

מה הכי גרוע כאן?
"אם לבחור דבר אחד, אז האופן בו הציבור החרדי והרבנים שלו מנוהלים על ידי העסקנים החרדים. מרביתם (אם כי יש יוצאי דופן) הם אנשים שחושבים שהם דואגים לסקטור שלהם אבל בפועל משמרים את התנאים הפיסיים הקשים, הלכלוך, החוסר בשטחים פתוחים, העוני והבורות. אני אופטימי לגבי עתיד הציבור החרדי, אבל זה יקרה למרות הפוליטיקאים שלהם ולא בזכות".

מה המקום הסודי שלך?
"אני לא חושב שיש כאן באמת מקומות סודיים, אבל המרפסת של הדירה בה גרתי במרכז העיר היא הדבר הכי קרוב לזה. כשהייתי ילד גרנו ברחוב ש"ץ בקומה עליונה של מספר 6 ואחרי הצבא חזרתי לדירה הזו כסטודנט. יש שם מרפסת גדולה שצופה על גן העצמאות ועל העיר העתיקה וביום טוב רואים את הרי ירדן. במרפסת הזו הצעתי לאשתי לצאת איתי וקיים סיכוי שבזכות הנוף משם היא הסכימה".