אוריאל בכרך. צילום: יואב דודקביץ'

למה ירושלים?
"הגעתי לכאן מפתח תקווה כדי ללמוד כימיה וביולוגיה. האוניברסיטה העברית היתה אז בהר הצופים והיא היתה היחידה בארץ ובה כ־500 תלמידים בסך הכל. שכרתי חדר עם עוד שותף בשכונת גאולה. בשנת 1945/1944 העיר היתה קטנה ומחולקת לשכונות, דבר שלא הכרתי לפני כן. לכל שכונה אווירה משלה - גם תרבותית וגם דתית, ואנשים חיו זה עם זה בשלום. הייתי אז פעיל ב'הגנה' ואימנתי אנשים במחתרת, כאשר בתי הספר כונו על ידי התלמידים מקום לימוד. נמשכתי לירושלים גם בגלל עברה התרבותי וההיסטורי והיותה מרכז לדתות השונות. אפשר ללמוד ממנה על תולדות עם ישראל".

מה הכי גרוע בירושלים?
"שהעיר אינה נקייה והתנועה אינה זורמת ויש בעיות חניה".

אז מה הלאה?
"בעתיד אני מקווה שהעיר תהיה גדולה ונקייה, שהיא תהיה מרכז תרבות ותעשייה מתקדמת, שרכבות קלות יחברו את שכונות העיר ויהיו פחות זיהום ולחץ בכבישים, שהאוניברסיטה העברית תהפוך למרכז מדעי עולמי ושחוקרים ותלמידים יבואו אליה מרחבי תבל".

מה הדבר הכי משוגע שעשית כאן?
"ב־2 בדצמבר 1947, יומיים לאחר הכרזת העצמאות, תקף המון פרוע אשר גלש מהעיר העתיקה את המרכז המסחרי בשכונת ימין משה. היינו עשרה חברי הגנה, אשר השתמשו בנשק והדפו את המתפרעים. זו היתה אחת מפעולות הטרור אשר החלו לאחר הכרזת כ"ט בנובמבר. זה המקום הראשון שבו החלה ההתנגדות בנשק מול הפורעים, וכך התחלנו את מלחמת השחרור".

עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה?
"הייתי שמח להיפגש עם התנא יוחנן בן זכאי אשר נמלט מירושלים בשעת המצור. הוא לא האמין במלחמה נגד הרומאים, תמך בשלום והקים מרכז רוחני ביבנה, וכך הציל את שארית ישראל. אני חושב שהדור שלנו יכול ללמוד מהתנהגותו של התנא הזה".