חגי גלקופ. צילום: יואב דודקביץ'

למה ירושלים?
"אני דור 14 למשפחה ירושלמית מצד אימי ובן לאב ניצול שואה שעלה לארץ והיה מבוני ירושלים. אינני רואה עצמי מפסיק את השושלת בעיר. אני שמח להמשיך ולגדל בה את ארבעת ילדי ובני הבכור שנישא בחר גם הוא עם אשתו להמשיך ולגור בה. אני אוהב את העיר, מחובר להיסטוריה ולעבר שלה, נפעם מהפוטנציאל שבה ומתרגש מהזכות והיכולת שלי להשפיע על עיצוב עתידה".

עם מי הייתה רוצה לשבת לדרינק?
"הייתי שמח לשבת על כוס קפה עם הפלמ"חניקים שנלחמו על העיר ועל הציר המוביל אליה וכן עם הצנחנים ולוחמי החטיבה הירושלמית (בה גם אני שרתתי)  ששחררו את העיר. קשה לתפוס עד כמה אנו חייבים להם וכמה הם סיכנו עבורנו".

מה המקום הסודי שלך?
"אני בוחר לנהוג במיוחד בימי גשם דרך הכביש בעמק הארזים המוביל למוצא מכיוון רמות וליהנות מהטבע הפורץ ומהנחל הנוצר בגשמים וזורם לצד הכביש. האזור הינו טבע פראי בתוך העיר והפיתוח המרשים שהעירייה ביצעה שם לא פוגם בכך. בשנות חייו האחרונות של אבי ז"ל, שבנה בתים וסלל כבישים בירושלים, נהגתי לקחת אותו לטייל שם ולראות את התפתחות העיר מתוך הטבע".

מה הכי גרוע כאן?
"לצערי אין כיום מרקם ואיזון נכון של אוכלוסיות מגוונות וישנה מגמה של יצירת שכונות מובדלות. העיר תצליח רק עם מגוון אוכלוסיות שיתרמו לעיר ואני מקווה שנצליח להשאיר יותר שכונות מעורבות".

אז מה הלאה?
"ברור לי שהעיר תצמח לגובה ומגדלים של 30 קומות יהיו נפוצים באזורים שונים בעיר. השימוש בתחבורה ציבורית יגדל ופחות אנשים ירכשו רכבים. כולי תקווה כי הציבור החילוני ישנה מגמה ויישאר בעיר. אני מקווה שהתיירות תמשיך ותפרח ושירושלים תקבל את המקום הראוי לה בין הערים המובילות בעולם".

הדבר הכי משוגע שעשית בעיר?
"בשנת 2009, בזמן שקידמתי את פרויקט פינוי-בינוי הראשון בירושלים במתחם המקשר, פנו אלי מפיקים שהיו מעוניינים לצלם קטעים לסרט באזורים הציבוריים של המתחם, ע"פ 'ספר הדקדוק הפנימי' של גרוסמן. לקחתי על עצמי לשכנע אותם לצלם את כל הסרט בעיר. פיניתי את משרדי במתחם שישמש כדירה בה צולם הסרט, ארגנתי לצוות לינה ומשרדים במלון הצמוד. דאגתי לאישורים מהרכבת הקלה למעבר על הפסים החדשים. בסופו של דבר הצלחתי והסרט כולו צולם כאן".