פרופ' תמר רז נחום. צילום: רפי קוץ

למה ירושלים?
"כי זו העיר שלי. נולדתי בה ובגרתי בה וחייתי בה כמעט כל חיי. במעט שנים שחייתי מחוצה לה התגעגעתי אליה. האוויר שלה, האווירה שבה, המגוון הרחב של האוכלוסיות, האבנים, הרחובות והמבנים – כל אלה עושים לי תחושה של בית. לצערי, רוב חברי הילדות שלי עזבו את העיר, אבל חברויות חדשות ואמיצות שנוצרו במהלך שנות לימודי האקדמיים עזרו לי להישאר כאן. ללהקת הסטודנטים ירושלים, שהייתי חברה בה ומנהלת אמנותית שלה שנים רבות, יש חלק מרכזי בהישארותי. גם לעזריאלי, מכללה אקדמית להנדסה ירושלים, יש חלק מרכזי. הייתי בצוות שהקים אותה ומאז ועד היום אני עובדת בה".

עם מי היית רוצה לשבת לדרינק?
"עם סבא שלי, אסף גור ז"ל. הוא נולד בשנת 1894 ביפו, אך רוב חייו חי ברחביה. הוא חי בארץ ובעיר מאד שונות מאלו שאנחנו חיים בהן היום. הוא למד באוניברסיטה בביירות ושימש בתפקידים רבים במחלקת החקלאות של המנדט הבריטי. עסק במחקר על פירות (מכאן שמי – תמר) ופיקח על הייעור בארץ".

מה המקום הסודי שלך?
"בשעות הבוקר המוקדמות – החורשה הרומית שבעין כרם. אזור קסום מעל האכסניה, משם ניתן לראות את כל יופיו של הכפר עין כרם. בשעות הלילה– הבירמן, שם התזמורת של להקת הסטודנטים וחברים מנגנים ברוב כשרון כל חמישי בלילה מוזיקה בלקנית".

מה הדבר הכי משוגע שעשית בעיר?
"בתקופה בין הצבא ללימודים הייתה לי חברה שלמדה צילום. היינו מתלבשות בצניעות והולכות לשוטט ברחובות גאולה ומאה שערים. אלו היו סיורים מרתקים. אולי לא בדיוק עונה להגדרה של 'הכי משוגע', אבל גם אני לא בדיוק עונה להגדרה של טיפוס שעושה דברים משוגעים".

מה הכי גרוע כאן?
"הפער בין ירושלים המערבית לירושלים המזרחית. אני מחכה ליום שבו ישברו חומות אלו, בעיקר בתוך ליבם של האנשים".

אז מה הלאה?
"אולי זה ייקח זמן, אך אני מקווה שירושלים תהיה עיר בה ישכנו בשלום, בכבוד, בהתחשבות ומתוך הערכה הדדית כל האוכלוסיות המגוונות החיות בה: יהודים וערבים, חילונים, דתיים וחרדים. אני מאמינה שזה יתחיל דרך המוסדות להשכלה גבוהה, אשר כבר עכשיו מהווים קרקע פחות שיפוטית להיכרות בין כל האוכלוסיות הללו".