פיפין ברודו. צילום: פרטי

שם : פיפין ברודו

גיל : 52

תפקיד: מנהלת חטיבת הביניים - תיכון גבעת גונן.  

ותק: 27 שנה

מה את הכי אוהבת בעבודה שלך?
"
את האחריות הרבה ואת האתגר הגדול שיש לי כמנהלת וכמחנכת של תלמידים הנמצאים בנקודת גיל מאוד משמעותית בחיים, במעבר בין הילדות לבגרות. עבורי זאת זכות גדולה להוות מבוגרת משמעותית ומנטורית לחיים עבור אותם ילדים בבית הספר מעבר לשיעורים הפורמליים".

מתי הכי קשה?
"
הקושי שלי בעבודה, הוא למצוא את האיזון בפער שבין הרצונות שלי לפתור לכל התלמידים את כל הבעיות ושיהיה להם רק טוב, לבין התהליכים, המשברים והאתגרים שמלווים את תקופת ההתבגרות ואיתם מתמודדים התלמידים. מצד אחד, אני רוצה לפתור להם את הבעיות והקשיים אך מצד שני אני מבינה היטב שהתהליכים הללו מעצבים , מבגרים ומחשלים את הילדים לקראת המשך החיים ומעניקים להם כלים להתמודדות ודווקא מהמצבים האלו הם צומחים ונבנים.  כמו הורה שרוצה עבור ילדיו רק דברים טובים ולפתור להם את כל הקשיים וזה לא תמיד נכון לטווח הארוך. קושי נוסף הוא בעובדה שהעבודה בחטיבת הביניים היא עבודה סזיפית ולא תמיד רואים את התוצאות בטווח הקצר אלא רואים את הפירות יותר בתקופת התיכון ,אבל הידיעה שמתבשל משהו טוב בתהליך מעניקה לנו את הרוח הגבית להצלחה ולהמשך העשייה".  

אם לא היית מנהלת חטיבת ביניים במה היית רוצה לעסוק?
"
תמיד עניין אותי תחום העיצוב והאומנות וסביר להניח שאם לא הייתי מנהלת חטיבת ביניים הייתי מתמקדת בתחום זה. יש לי חלום קטן שאחרי שאפרוש מתחום החינוך אפתח חנות פרחים קטנה ובה אשזור זרי פרחים מיוחדים ויפים".

מהי החוויה שהכי זכורה לך במהלך השנים ?
"
חוויתי בשנה שעברה במסע לפולין של תיכון גבעת גונן. זה היה מדהים לראות מקרוב את ההתפתחות של אותם תלמידים לאורך השנים ואת המשמעות הרבה שיש למחנכים בגילאים אלו. הרגשתי שכל התהליכים שהתחלנו בהם בתחילת חטיבת הביניים הבשילו והפכו לתוצרים מדהימים שבאו לידי ביטוי באופן מאוד ברור במהלך המסע. זה ריגש אותי ברמות הכי גבוהות כשהייתי עצובה הם היו שם בשבילי וכשהם היו צריכים אותי הייתי שם בשבילם בכדי לחזק ולדבר. זאת היתה חוויה מעצימה במיוחד". 

איך את זוכרת את היום הראשון שלך בעבודה?
"
ההרגשה שליוותה אותי ביום הראשון שלי כמחנכת עוררה בי את אותה הרגשה בדיוק שליוותה אותי כתלמידה בכיתה א'. חגיגיות, משהו חדש ולא מוכר, הרגשה של משהו מופלא. ההרגשה הזאת מלווה אותי עד היום בכל 1 בספטמבר,  בפתיחת שנת הלימודים. יש משהו מיוחד באוויר, משהו עוצמתי וזה מרגש אותי בכל פעם מחדש. הזיכרון והתחושה שלי כתלמידה ביום הראשון של הלימודים וכמנהלת חטיבה וכמחנכת מהווים עבורי קווים מקבילים ועוזרים לי להתחבר ולהרגיש יותר ויותר את התלמידים. ביום שלא ארגיש כך בפתיחת שנת הלימודים אדע שעליי לפרוש".