(מימין) שי דורון ואמיר חשין ז"ל. צילום: פרטי

מכשיר הטלפון הנייד שלי מסגיר את העצב שלי מהפרידה מחברי אמיר חשין. בימים לפני שנפטר, רשומות שיחות יוצאות אל אמיר – כולן נותרו ללא מענה... ביום חמישי בבוקר התקשרתי לרותי גיסתו שתנסה לסייע בידי: ''כבר לא צריך להתקשר, אמיר נפטר...'', אמרה לי ובאחת תמה תקופה חברות של כמעט 30 שנה.

רציתי להיפרד מאמיר, ואולי טוב שלא הצלחתי. הזיכרון האחרון שלי מאמיר יהיה אופטימי – "אני אגמור את הטיפולים ואז נמשיך היכן שהפסקנו", הייתה השיחה האחרונה בינינו לפני פחות משלושה חודשים. 

את אמיר הכרתי לפני 30 שנה. נכנסתי לתפקיד ראש לשכת ראש העירייה טדי קולק בקדנציה האחרונה שלו -  בחור צעיר, בן 28 בלבד, ולפני שאני מבין מי ומה – כרוח סערה נכנס למשרדי אמיר חשין, אז יועץ ראש העירייה לענייני ערבים ומזרח ירושלים, בצעקות שמחה (בפעם זו אלה היו צעקות שמחה....למדתי מהר כי אמיר יודע גם לצעוק ולזעוק מכל הלב על עוולות וקשיים....), כדי לתת לי את ההרגשה הכי טובה שאפשר, לקבל אותי, להדריך ולסייע למרות שכביכול אני הוא הבוס החדש. מאז נכרתה בינינו ברית.

אמיר חי את ירושלים. לא היה מישהו באותו זמן, שאכפת לו מתושביה הערבים של העיר יותר מאמיר. הכל הוא עשה באנרגיות בלתי נגמרות, במחויבות עצומה ובאותה רוח סערה – איתה נפגשתי ביומי הראשון בלשכה. הוא היה איש הממסד העירוני, כמעט היחידי, שתושבי מזרח ירושלים האמינו לו. לא בטוח שחשבו שהוא יוכל להביא לשינוי בשירותים, בזכויות, באישורי תוכניות הבנייה – אבל הם בוודאי האמינו בכוונה שלו, ברצון, בדבקות ובמחויבות.

איש של אנשים היה אמיר חשין. במידה רבה ניסיתי להיות כולא הברקים שלו – להוריד ממנו הלחץ. אבל הוא לקח ללב, באמת ללב, עד שאושפז לראשונה לניתוח מיוחד. הייתי מבקש ממנו להוריד לחץ, להיות יותר מתון ורגוע – אך כפי שהיה נוהג לומר -  ברגע שאפסיק לקחת ללב – תחפש לי מחליף.

מאז הפכנו להיות חברים. את אותו להט, אותה מחויבות ודבקות – הוא הביא לתחום החדש שבו מצא עניין אחרי שעזב את תפקידו בעירייה  – הדרכת תיירים, מהארץ ומחו"ל, בעיקר בסמטאות ירושלים – תוך הפגנת ידע עצום. אבל בעיקר הצליח להדביק את כולם בסיפורה המורכב והמרתק של העיר מאז איחודה מחדש. איני חושב שהיה אורח בירושלים, חברים או תורמים שלא ביקשתי מאמיר להדריך ולהכיר להם את ירושלים מזוויות שאינן תיירותיות רגילות. באופן סמלי הוא גם התגייס בשנים האחרונות להדריך משלחות נוער לפולין – וילדיי זכו ליהנות מאותו להט גם במסעותיהם לזיכרון השואה בפולין בהדרכתו.

אמיר היה פעיל מאד, בהתנדבות מלאה, באגודת ידידי גן החיות התנ"כי. חבר של קבע בוועדת ההיגוי. בזכותו – גן החיות התנ"כי הינו אחד המוסדות הציבוריים היחידים שגייס תרומות מתושביה הפלסטינים במזרח העיר. הם הכירו בייחודיות של גן החיות כמקום מפגש ייחודי – שעושה למען כולם – והכל בזכות אותו להט ואמונה שהעביר להם אמיר במהלך כל השנים האחרונות, מאז נפתח גן החיות במשכנו החדש לפני 26 שנים.

עכשיו יש לו סוף סוף מנוחה. השקט שאחרי הסערה הגדולה של חייו.

"סייד אבו נור" – הייתי קורא לו., עכשיו כבתה האש....

הביא לדפוס קותי פונדמינסקי