אשבל ( מימין) וגולדנברג. צילום: כפיר בולוטין

תשכחו לרגע מתרופות וניתוחים ותדמיינו כיצד אביזר רגיל, לא רפואי כלל כמו מטרייה, יכול לשנות לרגע את תחושותיו של מטופל צעיר. הכירו את 'מטריית החלומות', מיזם יוצא דופן שצמח בירושלים ומנסה להוציא, אפילו לרגע, ילדים חולים מהמציאות הלא פשוטה של בתי החולים.

לא רק מקל קצר

'מטרית החלומות' הוא פרויקט ייחודי המשלב בין אמנות תיאטרון הבובות וצרכי הילדים המטופלים בבתי חולים. המיזם החל לפני כעשר שנים בשיתוף פעולה בין האמנית עלינא אשבל, ממייסדות תיאטרון 'הקרון', ועדנה פינצ'ובר מנהלת בית הספר בבית החולים הדסה עין כרם. ב־2012 הוא החל לפעול  גם ב'שערי צדק'.

"צריך להבין שמטריה כשלעצמה היא סוג של קסם", משתפת אשבל. "לכאורה מקל צר וארוך שאין בו ממש. לחיצה קלה על כפתור שמחובר לקפיץ יוצר יש מאין. גג סוכך שמאפשר ליצור עולם עם אווירה שהיא מאוד פרטית ואינטימית. זה שירת אותי בצורך שלי להגדיר חלל שבתוכו עולם. בפעילות מול הילד אני מקרבת מאוד את המטרייה אל המיטה שלו וגם אם הוא לא ממש מתחתיה, הוא נשאב אליה. בעיקר מה שקורה הוא שהמטרייה מפרידה אותו מהעולם של בית החולים".

לנתק את הילדים מהמסך

מטריית החלומות היא פעילות תיאטרון אינטראטיבית המגיעה עד מיטתו של הילד ומייצרת עולם של פיוט ודמיון. למשעה, זוהי הזמנה לצאת לרגע ממציאות של מוסד טיפולי לעולם של פנטזיה. בכוחו של תיאטרון הבובות לייצר עולם פנטסטי מיניאטורי, שבאמצעים פשוטים מציע מציאות אחרת. עיקר המחשבה הושקעה בעיצוב הדמויות והאביזרים כך שיעוררו תחושת הפתעה וסקרנות ויפנו אל חושי הילד דרך צבעים, צורות, צלילים וריחות. 

"אני זוכרת שכשהתחלתי לעבוד לפני 20 שנה, בכיתה הציבורית בבית החולים היו שניים או שלושה מחשבים גדולים. היום - בכל חדר אליו את נכנסת, אפילו התינוקות - כולם עם מסך ביד", מספרת אשבל, "לא פשוט להתמודד עם זה, כי לפעמים מאוד קשה לנתק את הילדים מהמסך, הם שבויים לגמרי. העניין של הטיימינג מאוד חשוב, צריך לדעת מתי לגשת לילד או למשפחה. צריך לבדוק גם מה מצב ההורה - לפעמים הוא טרוד, עייף, או בשיחה מאוד ערה בטלפון. זה לא הזמן להגיע אל הילד. אני משתדלת להגיע אליו כאשר גם ההורה פנוי. אני מעדיפה שההורה יהיה חלק מזה. אם אני רואה שהילד מספיק בוטח בי, אני משחררת את ההורה להפסקת קפה, או לנשום אוויר".

אשבל מספרת כי כבר פיתחה רגישות לדעת מה נכון לעשות בכל רגע. "לפעמים אני מזהה שההצגה תהיה טובה דווקא להורה - שהוא ייהנה יותר מהילד", היא מוסיפה. "לפעמים ההורה מעודד את הילד כי הוא חלש והמון פעמים זה הופך לחוויה משפחתית. הרבה פעמים אנשים אפילו לא מבינים שזו מטריה. גם המבוגרים. הם כל כך נשבים בתוך הסביבה שהם לא מבינים אפילו מה נפתח בפניהם".

אשבל מעידה שהמטרייה מאפשרת גישה לאוכלוסיות שמסרבות לשתף פעולה עם הצוות החינוכי בבית החולים וכן לתקשורת עם ילדים שאנשי הצוות הרימו מהם ידיים. "קרה פעם שפנתה אלי מישהי מטיפול נמרץ ואמרה לי שיש אצלם ילדה שאינה רואה, לא שומעת ולא מדברת. היא ביקשה ממני לגשת אליה. אלה מקרים שמאוד מאתגרים אותי. הסתכלתי על מה שיש לי במטרייה והבנתי שאני לא יכולה להשתמש ברובד הצלילים שהיא מציעה ושהאפקט של פתיחתה לא ירשים אותה. אבל גיליתי שיש לי חפצים בעלי תנועה כמו פרפר לדוגמא שאיתם ריפרפתי מול פניה והיא חשה במשב הכנפיים. פתאום כל הגוף שלה התחיל לרעוד. זה היה רגע מכונן. האחראית בטיפול הנמרץ ואני התרגשנו נורא כי זו ילדה שהצוות הטיפולי לא ידע איך להתמודד איתה כי לא הייתה איתה תקשורת, התגובה שלה איפשרה גישה אליה".

לוקחת אישית

במשך שנים רבות הפרויקט נחשף בהשתלמויות לאנשי מקצוע בארץ ובעולם. באירועים מהסוג הזה אשבל נשאלה מדוע אינה מכשירה אנשים נוספים להפעיל את המיזם יוצא הדופן. אשבל חשה שמדובר בפרויקט שלא ניתן ללמד כיוון שהוא מאוד אישי וקשור לעולמות התוכן הפנימיים שלה.

לפני כשנה הגיעה הצעה מתיאטרון הקרון להפיץ את הפעילות. אשבל ביקשה להיות מעורבת בבחירת המפעילים ועיצוב המטריות. בנוסף ל'מטריית היער' הראשונה שנבנתה לפני כ־20 שנה, נבנו עוד שתי מטריות נוספות. בתמיכת תיאטרון הקרון החל לפעול החודש הפרויקט גם בבית החולים סורוקה בבאר שבע ובאיכילוב בתל אביב שם מפעילה אותו רותם גולדנברג.