ד"ר כהנוב. מסע ארוך שהתחיל ונמשך באותה מחלקה. צילום: דוברות הדסה

בין כל המתמחים והמתמחות בבית החולים הדסה עין כרם קשה יהיה למצוא מישהי שעשתה מסע ארוך ומיוחד כמו ד"ר ליאה כהנוב. כיום היא מתמחה שנה שלישית במחלקה לנוירוכירורגיה, שאליה הגיעה לראשונה כשהיתה בת שירות צעירה. המסע שלה, מעולה חדשה מבאר שבע, דרך עמדת האחיות אל מעוז הרפואה הגברית, היה ארוך והוא עדיין בעיצומו, אבל לאורך כל הדרך הרופאה הצעירה לא ויתרה על החלום שלה - שאותו היא מגשימה בימים אלה.

"אהבתי אקשן"

ד"ר כהנוב (36) עלתה לישראל בגיל שבע עם אמה מברית המועצות וגדלה בעיר באר שבע. לאורך שנות נעוריה התנדבה במספר מסגרות טיפוליות, ובהן מד"א ומעונות לילדים עם צרכים מיוחדים. כשהיתה בת 18 חלמה על שירות קרבי כחובשת, חלום שנגנז מהר מאוד על ידי אמה, שליאה היא בת יחידה שלה, אשר סירבה לחתום לה על אישור לשירות קרבי. היא לא ויתרה על תחום הרפואה והתקבלה לשירות לאומי בבית החולים סורוקה. "אני תמיד אהבתי את האקשן ושמעתי שבהדסה בנות שירות מגיעות לטיפול נמרץ כבר בשנה הראשונה. אז הגעתי לרכזת שירות לאומי של הדסה ואמרתי לה שיש לי מקום שמור בסורוקה אז מבחינתי זה או טיפול נמרץ או סורוקה", משחזרת ד"ר כהנוב. "התקבלתי להדסה, טיפול נמרץ נוירוכירורגי, שבו הייתי במשך שנתיים".

ד"ש מפוטין ונתניהו

בסיום השירות הלאומי נרשמה ד"ר כהנוב ללימודי אחיות והמשיכה להגיע באופן קבוע למחלקה כסטודנטית לסיעוד. במהלך התואר התחילה להתחזק אצלה ההבנה כי היא נועדה להיות רופאה

באותה תקופה טופל אריאל שרון במחלקה, דבר שיצר עניין רב בקרב הציבור והתקשורת, ולא פחות - בקרב הצוות, שמצא עצמו בליבה של דרמה לאומית. "אפילו הזמינו אותנו לחווה שלו, לערב הוקרה", היא מספרת

בסופו של דבר, לאחר שיקולים רבים, החליטה ד"ר כהנוב שאת התואר ברפואה היא תעשה במוסקבה. "היה לי שם מאוד קשה, בעיקר מנטלית", היא נזכרת. "אומנם נולדתי ברוסיה, אבל היה לי מאוד קשה להתרגל, להבין מי נגד מי". 

בין הזכרונות הסוריאליסטיים שאספה היתה פגישה אחת, חפוזה, של בנימין נתניהו ו־ולדימיר פוטין בסוצ'י. "מצאתי את עצמי באותו החדר עם שניהם, בלי עיתונות או תקשורת. מובן שעם תחילת הפגישה יצאתי, אבל אני זוכרת שחשבתי לעצמי - איך מבאר שבע הגעתי לפה?"

סוגרת מעגל במחלקה

כשחזרה לארץ עברה את הבחינה הישראלית והחלה סטאז' דווקא באיכילוב. במהלך השנה שם היא הגיעה לחודש למחלקה הנוירוכירורגית בהדסה, ולאחריה התקבלה למחלקה כמתמחה מן המניין. "הם קיבלו אותי בזרועות פתוחות. מנהל המחלקה, פרופ' יגאל שושן, אמר לי שזה כמו סגירת מעגל".

מה גילית כרופאה על נוירוכירורגיה, שלא ידעת כבת שירות או כאחות במחלקה?
"
כרופאה את נחשפת להרבה דברים חדשים, מחדר מיון שיש בו עומס, שעות שלא נגמרות, ועד מקרים לא פשוטים כמו קביעה של מוות מוחי וניתוחים דחופים במקרים של חיים ומוות. יש המון דרמה לרופאים, ממש כמו בסרטים. בזמן האקשן אתה לא חושב על זה, אתה מתפקד, אבל אחר כך כשחוזרים הביתה והאדרנלין יורד אז מגיע ה'וואלה' הזה, כשאתה מבין מה עשית היום".

נוירוכירורגיה הוא אחד התחומים היוקרתיים אך פחות מבוקשים בקרב נשים. את מבינה למה נשים מעדיפות להתרחק ממנו?
"כן. זה מקצוע מאוד תובעני. אם אתה רוצה להיות טוב ומצליח במה שאתה עושה, אתה ממש 'מתחתן' איתו. זה עיקר התעסוקה שלך. זה מרגיש לפעמים שזה הבית ולפעמים אני הולכת לעוד בית כזה, אבל המחלקה היא הבית".

מישהו ניסה, לאורך כל התחנות שעברת, להניא אותך מההחלטה להפוך לנוירוכירורגית?
"בטח, עד הרגע האחרון. גם אנשים מתוך התחום ששאלו אותי על היום שבו ארצה לשלב את זה עם משפחה ואימהות, שזה משהו שלעולם לא היו מבקשים מגבר לקחת כשיקול

"אני חושבת שכל מקצועות הרפואה והכירורגיה בפרט עוברים היום שינוי. פעם לא היו בכלל נשים ברפואה, בטח שלא בכירורגיה, והיום יש יותר ויותר".

מה היית אומרת היום לליאה, הנערה הצעירה עם החלומות מבאר שבע?
"שתלך על זה ותגשים את עצמה, שעבודה קשה משתלמת. המשפחה שלי היתה בעננים מזה שהייתי אחות. אימא שלי לא הבינה למה אני צריכה ללמוד רפואה, אבל ברגע שעברתי את המבחן בארץ זה היה שווה את הכול. אני מאוד לא אוהבת להתלונן, אבל אין ספק שהקושי האישי שלי כעולה עיצב אותי למי שאני היום ובלעדיו לא הייתי הופכת לנוירוכירורגית. אז הייתי אומרת לה גם להעריך את הקושי".