ספיר (שם בדוי) הגיעה אליי כשאמה כמעט דוחפת אותה מאחור כדי שתיכנס לחדר הטיפולים.

האם התיישבה וסיפרה שגילתה שבתה סובלת מהצקות בבית הספר מחבריה לכיתה.

האם דיברה ללא הפסקה, אבל ספיר (15) המשיכה לשתוק והפנתה את עיניה אל הרצפה.

הסתכלתי על שתיהן. שאלתי את הנערה אם תרצה לשוחח איתי לבד. היא הנהנה בהסכמה. והאם החלה למנות את הקשיים של בתה והסבירה לי שהיא לא תדבר איתי, לכן עדיף שהיא זאת שתסביר לי מה קורה.

המחשה: shutterstock

כבר בטלפון קיבלתי מהאם הסבר מקדים, על כך שאחת הבנות בכיתה של ספיר פתחה קבוצת וואטסאפ ששמה "מה תעשה לספיר בחדר סגור". בקבוצה שותפו בנים ובנות מהכיתה, שהתחרו ביניהם על מקוריותן של ההצעות המגונות.

התכתובות המשפילות גרמו לספיר להסתגר בחדרה. היא אמרה לאמה שאינה חשה בטוב, סירבה ללכת לבית הספר ולא יצאה מפתח הבית במשך שבוע. כשהנערה הפסיקה לאכול ולתפקד, האם הבינה שבתה שוקעת בדיכאון וזקוקה לעזרה.

רק כשמצאה את ההזדמנות להניח יד על הטלפון של ספיר, הבינה האם שבתה חווה התעללות מצד תלמידי הכיתה.

לדבר על זה

האם נענתה לבקשתי ויצאה מהחדר, ולספיר עוד לקח זמן להיפתח ולספר לי מה קרה לה ובעיקר איך היא מרגישה.

רוב הזמן היא בכתה בכי בלתי נשלט והתנצלה על שהיא לא מצליחה לעצור את עצמה. נתתי לה הרגשה שהיא מוגנת ויכולה להביא לחדר  כל כאב וכל רגש.

ספיר חשבה שתוכל להתמודד לבד מול הילדה, שהגדירה אותה כיריבה מאז ומתמיד.

היא סבלה מדי פעם מהצקות, אבל כשאלה עלו מדרגה בדמות בריונות ברשת ושיימינג, היא לא ידעה מה לעשות ובחרה להסתגר כי התביישה לספר שזה קורה לה.

בתום המפגש ספיר הבינה שאין מנוס ועליה לחזור לבית הספר ולערב את היועצת.

לאור בירור שנערך בכיתה, ננקטו צעדי משמעת מול התלמידים שנהגו בה באכזריות, אבל היא עצמה נותרה פצועה ומצולקת.

כחלק מהליך הריפוי הצעתי לה לפגוש את היריבה שלה ולהסביר לה מה עבר עליה.

היא הסכימה, אבל אמרה שהיא זקוקה לזמן ומבקשת לחשוב איך לנהל את המהלך הזה, כדי שתוכל להתנקות ולא להישאר עם פצע מדמם.

לקרוא את הסימנים

כל ילד שלישי בישראל עבר פגיעה ברשת בשנה האחרונה.

לאור האפשרויות הרבות והמקלדת הזמינה, האכזריות עלתה מדרגה, והיום כל אחד יכול להפוך לשגריר של בוטות בתפוצת שיא ולאור היום.

נושא הדיווח להורים הוא הרבה יותר מורכב. הילדים חוששים לשתף את הוריהם, כדי שאלה לא יחסמו להם את הרשת או "יעשו להם בושות". לכן הם מעדיפים לנסות להתמודד בעצמם עם הפגיעות.

איך תזהו את סימני המצוקה של הילד שלכם?

שינוי קיצוני בהרגלי הגלישה, כולל הסתרת הנייד

מצב רוח קשה, דכדוך, סירוב לאכול ולשתות

ירידה בתפקוד היומיומי החברתי והימנעות ממפגשים חברתיים

השמעת תירוצים כדי להימנע מלהגיע לבית הספר

התפרצויות זעם פתאומיות או בכי בלתי נשלט

הסתגרות מפני ההורים לאורך זמן

מה עושים?

הצעד הראשון: לזהות את המצוקה

לבדוק, לברר, לשאול בווטסאפ, לא לקוות שיהיה בסדר וזה יעבור מעצמו

לשדר עניין, אכפתיות ואמפתיה ולהיות איתם יותר

גם אם הילד מסתייג, לפנות להנהלת בית הספר כדי שפעולת הבריונות תספק

רק שיתוף פעולה אמיתי עם הצוות החינוכי יסייע בפתרון הבעיה

לוודא שננקטים צעדים משמעתיים כנגד הפוגעים כדי לייצר הרתעה

לתת להם תחושה שיקל עליהם אם ידברו על זה, ואם לא אתכם, אז עם איש מקצוע, שיסייע בצמצום תוצאות הפגיעה

 שרון בן דור, מטפלת רגשית בשיטת NLP , puni8@walla.com

054-2520015