קינן. צילום: מקסים דינשטיין

בהתחלה ובסוף - במרכז מערכת החינוך, בליבת ההשפעה עומדים מנהלות ומנהלי בתי הספר. לנהל בית ספר נהיה מורכב יותר.  צריך להכיל את כולם בגן, ביסודי ובעל יסודי, תוך כדי חתירה מתמדת להישגים. זה אתגר חדש של המנהלים בעשרים השנה האחרונות. לעשות גם וגם. השכלה - לכולם.

כולם רוצים חתיכה מהמנהלים - משרד החינוך, העירייה, הבעלות אם יש, ההורים. 'תוביל', אנחנו אומרים לו. 'תנהיגי. לכי בכוחך זה', אנחנו אומרים לה, 'רק תזכרו צריך למצוא חן בעיני ההורים - אחרת ...', ויש לנו מתכון הצלחה מומלץ, סליחה בעצם אלה הן הוראות הפעלה.

אה, עוד משהו, שני כלי הניהול המרכזיים - מנהל ומנהל יקרים, שני הכלים הללו: תקציב וכוח אדם, הם לא באמת בידיכם.

אז למה שאלך, את שואלת? למה שאנהיג, אתה שואל?

כי אין תפקיד מרגש מזה בכל העולם, אין תפקיד חשוב מזה. למרות כל מה שכתוב מעלה, הטובים והיצירתיים במנהלים מצליחים לברוא עולמות, להזיז הרים, לא לשים לב לרעשי הרקע.

כי הילדים, ההורים, המורות והמורות זקוקים ומחפשים, בסופו של יום, הנהגה בוטחת, עם דרך ברורה ועצמאית משלה.

ומה תפקידנו אנו? לדאוג שיהיו רק מנהלים מעולים בכל בית ספר, לייצר עתודות מנהלים, לייצר כלים ומשאבים גמישים ולמנהלים, לשוחח עם מנהלים, להקשיב להם, לדרוש מהם מעט ובקול ברור וחד משמעי, לאפשר להם להביא את הקול והכיוון שמתאים להם, להיות שם כשכואב, כשקשה, להיות הכתף שבוכים עליה ולאפשר להם לכעוס עלינו.

והכי חשוב - לייצר בית ספר, קהילה, שכונה ועיר שיש בהם אוירה ואפשרות, שמנהלים טובים רוצים לעבוד בה ולהתפתח בה. לייצר אטמוספירה בה מנהיגי החינוך הטובים ביותר מרגישים חיים.

אין על המנהלים בירושלים. אין על החינוך בירושלים.

 

הכותב הוא יו"ר מנח"י, נכנס לתפקיד בעיריית ירושלים לפני כחצי שנה, והגיע מעיריית בת ים שם עשה מהפכה בחינוך.

הביא לדפוס אלון לוי