הכניסה לעיר. צילום: לירן תמרי

אל לב החסימה -  דרך הכניסה לעיר
דנה בן שמעון

המסלול: ממבשרת אל גינות סחרוב, משם אל גשר המיתרים ולמרכז העיר.

זמן מצטבר: 37 דקות

יומן מסע: שום דבר, פרט לדיונות החול בצידי ציר הכניסה לעיר וקרני השמש הקיצית שחדרו את שמשת הרכב, לא גזל ממני תשומת לב מיוחדת. גם לא השלטים המקדמים את פני הנוסעים ומבשרים על "עבודות בדרך". 

העומס והדיבורים על פקקים שמורים לכותרות החדשות, גיחכתי ביני לבין עצמי, בעודי מנתבת את דרכי בנוחות במסלולי הנסיעה החצי מנומנמים, מצליחה ליהנות ולהאזין בקשב רב לתוכנית בשידורי רדיו 'מכאן' בהגשת העיתונאית המצוינת אימאן קאסם סלימאן. על סדר היום – "הפערים בחינוך בין המגזר הערבי ליהודי ומה צריך לעשות כדי לצמצמם". 

דנה בן שמעון. צילום: יואב דודקביץ'

בוקר רגוע, התנועה זורמת ואז בום. שעת ההגעה שמסמן ווייז מתחלפת וכעבור רגע עוד דחייה, בארבע דקות נוספות. אני מבינה שהיעד מתרחק ממני. מהר מאוד אני מוצאת עצמי תקועה בפקק, שובל של מכוניות מלפנים ומאחור, הרמזור אדום. הזדמנות טובה לפתוח את חלון המושב הימני, שמבעד לו נראים כמה פועלים בבגדי עבודה, שותים קפה שחור של בוקר.  "מה אתה אומר על הפקקים?" אני פונה לאחד מהם.

"עכשיו יהיה ככה בבוקר ובצהריים, אין מה לעשות. זה לא נעים, אבל שנים קדימה זה יהיה טוב לכולם", אומר זיאד, תושב יטא באזור חברון, שבדומה לחבריו מגיע כל יום לעבודה בישראל. בתקופה הקרובה הוא יהיה באתר עבודות הבינוי וההרחבה בכניסה לירושלים. את מה שהוא רואה כפרנסה חווים הנוסעים והנהגים כמטרד יומיומי קשה במיוחד

הרמזור מתחלף לירוק, התנועה זוחלת ואז שוב פקקים. רכב מימין חותך בגסות, נהג אחר צופר, נהגים נוסעים בלי חשבון בנתיב התחבורה הציבורית, נהג נוסף מנסה להשתחל לנתיב. השמש הופכת קופחת יותר ויותר והחום כבר. והבוקר? הוא כבר פחות נפלא ורגוע. בסוף הגעתי, ואפילו בזמן לא מאוד איטי, אבל התחושה היתה בעיקר מעייפת.

פסטורלי, רגוע  ואיטי  - דרך עין כרם
ירון לופו מוסקוביץ'

המסלול: ממבשרת אל הקסטל וכיכר הסטף, דרך עין כרם ועד מרכז העיר.

זמן מצטבר: 46 דקות 

יומן מסע: שש שנים בפקקים של כביש ירושלים־תל אביב לימדו אותי דבר אחד: תמיד עדיף לנסוע ולהתקדם, אפילו בדרך הרבה יותר ארוכה, מאשר לעמוד במקום בלי לזוז. עם התובנה הזאת יצאתי לדרך אל עבר מרכז העיר, במסלול שעל הנייר אמור להיות הכי ארוך אבל נטול פקקים - כביש 3965, שעובר ממבשרת אל כיכר הסטף. משם ירדתי דרך הסיבובים בכביש 395 לעבר עין כרם ומשם אל מרכז העיר.

הנוף הירוק של הר איתן בשילוב הנפלא עם קולה המהדהד של הזמרת סיה העבירו את הנסיעה בנעימים. מד המהירות אמנם לא עבר את ה־100 קמ"ש, ואפילו לא את ה־70, אבל הכביש היה פתוח, וכך גם החלון שהזרים פנימה אוויר הרים צלול כיין

ירון לופו מוסקוביץ'. צילום: יואב דודקביץ'

הנה הדסה עין כרם ופה מימין שדרת המסעדות של עין כרם. והופ – הנה הרכבת הקלה. הרמזורים קצת עיכבו אותי, אבל אף אחד מהם לא יצר פקק משמעותי לפניו, בעודי ממשיך להתגלגל אל קו הסיום.

הגעתי אחרון, אין דרך אחרת להציג את זה. המסלול היה ארוך - כמעט שעה - אבל גם יפה ורגוע ובעיקר מרגיע. דרך מצוינת להתחיל את יום העבודה. נכון, אולי קצת באיחור, אבל עם חיוך גדול על הפנים.

מפקק לפקק - דרך כביש 443
גיא בן יהושע

המסלול: מגבעת זאב, דרך רמות ושדרות גולדה מאיר ועד מרכז העיר.

זמן מצטבר: 44 דקות

יומן מסע: כדי להשוות את מרחק הנסיעה מקניון הראל למבשרת ציון התחלתי את המדידה 11 קילומטר לפני היעד הסופי, מעט לפני גבעת זאב. כמה קילומטרים לאחר מכן זה קרה בבת אחת, כמו קיר חוסם – הווייז נצבע כולו אדום ובצידו ההודעה: עומס תנועה כבד. הערכת הזמן הבטיחה 19 דקות עד לחציית העומס בלבד

גיא בן יהושוע. צילום: יואב דודקביץ'

זה היה כ־300 מטר מרגע הכניסה לשדרות גולדה מאיר החוצות את שכונת רמות. מכאן ואילך המהירות נעה בין 10 קמ"ש ל־13 קמ"ש – כמו ריצה איטית. הערכת הזמן בווייז המשיכה לעלות, וכבר הגעתי ל־11 דקות מעבר להערכה הראשונה של התוכנה השווה מיליארדים

הפקק בשדרות גולדה מאיר מייאש – אולי זה קשור לכך שמרמות אפשר  לראות למרחקים את השדרות הארוכות, שהיו פקוקות מתחילתן ועד סופן. ואם לא די בזה, גם בהמשך הדרך העומס לא תם. ברחוב שמואל הנביא בואכה שבטי ישראל חזר המחזה של נחש ארוך הזוחל אט־אט, אם כי מהר יותר מכביש רמות המייאש.

בין העצים - דרך יער ירושלים
אלון לוי

המסלול: מכביש 1 דרך בית זית ויער ירושלים ועד מרכז העיר.

זמן מצטבר: 39 דקות 

יומן מסע: כבר ביציאה ממבשרת אני מתחיל לחשוש מהבאות. בדרך לירושלים נוכחות השוטרים גוברת מרגע לרגע. השעה היא שעת חירום למשטרת התנועה בירושלים.

ירידה במחלף מוצא/בית זית. כבר בפנייה בכיכר אני נכנס לכביש יער ירושלים ומופתע לגלות שגם בדרך הצרה הזו, עם נתיב אחד לכל כיוון, יש עבודות. המשטרה חסמה נתיב אחד ופקחים עוצרים את תנועת המכוניות עד שהשיירה מהכיוון הנגדי תעבור. המתנה של כחמש דקות עד שממשיכים הלאה.

אלון לוי. צילום: יואב דודקביץ'

השעה 8:53. אני נוסע בכביש מפותל וקצת רעוע, עם נוף עוצר נשימה. היתרון הגדול ביותר כשנכנסים לעיר דרך יער ירושלים הוא האווירה הפסטורלית, שמשכיחה במקצת את העיר העמוסה והלחוצה שמחכה לי בסוף הדרך.

שתי דקות מאוחר יותר אני כבר בגבעת שאול. אחרי נסיעה חלקה ביער, הפקקים מתחילים. הפנייה לרחוב בית הדפוס לוקחת כמה דקות טובות ברמזור שלא מפרגן באור ירוק. גם כשכבר פונים לבית הדפוס מגלים שהפקק עוד רחוק מלהסתיים. בסך הכל  עד שאגיע לשדרות הרצל הפנויות (יחסית) יעברו יותר מעשר דקות

השעה כבר 9:05 ואני מגיע לפינת בן צבי ובצלאל, שלמרות העבודות דווקא די פנויה. אני עולה עד מרדכי עליאש, שם אפגוש פקק שיימשך עד הרמזור בצומת כי"ח ומרכז העיר.


הכי מהיר - דרך מנהרת הארזים
לירן תמרי

המסלול: מעבר בכביש 1 דרך מנהרת הארזים עד הגבעה הצרפתית ומשם למרכז העיר

זמן מצטבר: 29 דקות 

יומן מסע: מהדורות החדשות במוצאי שבת בישרו על לא פחות מ'כאוס' תחבורתי שצפוי בירושלים בעקבות חסימת שדרות שז״ר לתנועת כלי רכב פרטיים והפנייתם לצירים חלופיים. אנחנו ביום שני, יממה אחרי כניסת הסדרי התנועה החדשים לתוקף, ועלי הוטלה המשימה לבדוק כמה זמן נדרש לרכב פרטי להגיע ממבשרת לירושלים דרך מנהרת הארזים

לירן תמרי. צילום: יואב דודקביץ'

הנסיעה ממבשרת עד לכניסה למנהרת הארזים עוברת חלק. לפני המנהרות, הפנייה לכיוון הר חוצבים עמוסה מאוד ותור המכוניות המבקש לפנות לשם מתארך והולך. אבל אני מדלג בקלילות על הפקק הזה דרך הנתיב השמאלי ומטפס לגבעה הצרפתית. בעלייה אני מתחיל להבין שבעיית פקקי התנועה הכבדים היא בכלל בתוך העיר ולא מחוצה לה או בכניסה אליה.

הנסיעה מצומת הגבעה הצרפתית נעה די לאט לכיוון המטה הארצי וממנו למרכז העיר. גם בפנייה לרחוב הנביאים נרשם פקק קטן, אבל לא נורא. בסך הכל המסלול עבר חלק ודי מהר.


המסלול המפתיע - התחבורה הציבורית
ענת יורובסקי

המסלול: ממבשרת בקו 154 לתחנה המרכזית ומשם ברכבת הקלה למרכז העיר.

זמן מצטבר: 35 דקות

יומן מסע: השעה היא 8:33 בבוקר, בשבוע שבו מתחילות העבודות בכניסה לעיר - וההתניידות אליה אמורה להיות בלתי אפשרית. אני עולה על קו 154 בקניון הראל במבשרת לכיוון התחנה המרכזית בירושלים. תוך זמן קצר מתברר שלא בחרתי נכון. לאחר עשרים דקות אנחנו עדיין מסתובבים במה שנדמה כמו כל רחוב ורחוב במבשרת.

ענת יורובסקי, בתחבורה הציבורית. כמעט ניצחון. צילום: יואב דודקביץ'

קצת אחרי 8:50 אנחנו יורדים סוף סוף לכביש 1. זה הרגע שהפחידו אותנו מפניו בשבועות האחרונים - כאן אמור להיות פקוק ועמוס באופן שאינו מאפשר כניסה לעיר. בפועל התנועה זורמת, והכביש כמעט ריק ממכוניות.

כשמתקרבים לעיר, שלט מהבהב מזהיר מפני העבודות והעומס בכניסה. אבל גם כאן הכביש כמעט ריק, והתנועה זורמת בקלות. כשמוסיפים לכך את חנן בן ארי באוזניות, משתכנעים שכמאמר השיר "אין לנו זכות בכלל להתלונן".

קצת לפני תשע אנחנו מתקרבים לצומת הכניסה לעיר. התנועה עדיין זורמת. במשך 3-2 דקות האוטובוס ממתין ברמזור שלפני גשר המיתרים והפנייה לתחנה המרכזית. לרגע אני תוהה האם פה מסתתר המכשול המובטח? האם פה ניתקע?

השעון מראה 9:00 והתשובה שלילית. הגענו לתחנה המרכזית, אחרי שמונה דקות בלבד מרגע היציאה לכביש 1. נוסיף לזה שמונה דקות של נסיעה ברכבת הקלה ונקבל דרך שאולי נראית פתלתלה וארוכה – אבל בפועל מביאה אותנו ליעדנו מהר יחסית.