אתי בן יעקב ז"ל בצעירותה. צילום: דוברות הדסה

הדסה באבל: האחות המיתולוגית של בית החולים הדסה עין כרם, וממייסדות יחידת הטראומה בבית החולים, אתי בן יעקב הלכה לעולמה בסוף השבוע בגיל 74.

אתי ז"ל שימשה במשך 16 שנים כאחות ראשית בחדר המיון, ובשנת 1991 חברה אל פרופ' אבי ריבקינד לשם הקמת יחידת הטראומה הראשונה בישראל.

עם פרסום ההודעה על פטירתה, רבים הביעו את צערם ושיתפו זיכרונות על החותם שהיא הותירה עליהם – כמטופלים, כעמיתים למקצוע או כבני משפחה שיקירם שכב בבית החולים.

פרופ' אבי ריבקינד, מייסד ומנהל יחידת הטראומה בבית החולים "הדסה", סיפר שההיכרות שלו עם אתי ז"ל החלה כבר בהיותו סטודנט בחדר המיון: "היא הייתה דמות להערצה עבור כולם – החל מהרופאים ועד לסטודנטים ולמתנדבים שנהו אחריה. כזו שאינה מתפשרת על מקצועיות, ובמקביל שומרת על לב חם ואוהב. הייתה לה יכולת אבחנה קלינית יוצאת דופן. כשהיא הייתה אומרת לך שהמטופל נראה לא טוב, כדאי היה שתשים לב למה שהיא אומרת. גם לאחר שפרשה מתפקידה, לא דיברנו עליה בלשון עבר. הקירות היו מלאים בנוכחותה".

"העובדה שהיא זו שהייתה אמונה על קבלת הפצועים והטיפול בהם, פתחה את הדלת עבור שאר הצוות הרפואי. כל התנגדות שהיתה יכולה להתעורר התמוססה לנגד ידיה המכילות ופניה המחייכות", סיפרה מנהלת הסיעוד בבית החולים, עמליה שניידר.

תמי רווה, חברת הילדות של אתי ז"ל לא התפלאה לנוכח הסיפורים על האחות המסורה. "היא הקדישה ימים ולילות לעבודה בבית החולים. אתי תמיד 'לקחה איתה את העבודה הביתה' והקפידה לשמור על קשר הדוק עם המטופלים ובני המשפחות גם אחרי ההחלמה והשיקום. הטיפול שלה בפצועים השפיע עליה מאוד. היא לא הפגינה את זה, אבל היה לה קשה מאוד לספוג את המראות הקשים ולעבור אל סדר היום. פעמים רבות היא לא הצליחה להירדם בלילות אחרי פיגועים קשים".

"התייעצתי איתה ממש עד לימיה האחרונים"

האחות ראשית של טיפול נמרץ פנימי בהדסה, אביבה שמחון, סיפרה בדמעות שבן יעקב היא שהשפיעה עליה בבחירת המקצוע. "זכיתי להכיר את אתי כשנכנסתי להיות בת שירות בהדסה. עקבתי אחריה מקרוב וזה הכניס בי רצון עז להתמקצע בתחום. אתי היא זו שאף המליצה לי איזה מסלול לבחור בלימודים. בזכות העובדה שפעלתי תחת חסותה בבית החולים, היה לי פער אדיר על כל שאר הסטודנטים הן ברמת הידע, הן ברמת המיומנות והן ברמת הניסיון. התייעצתי איתה ממש עד לימיה האחרונים".

אחד מהשיתופים המרגשים היה של מוטי גלסטר שהצביע על החמלה האנושית שבה התאפיינה: "אני נפצעתי אנוש בפיגוע ירי בסמוך לישוב עפרה בתחילת האינתיפאדה השנייה. כשפוניתי אל בית החולים, כשאני על סף איבוד ההכרה, עלה בדעתי שבשעה זו הורי צופים בחדשות, וחששתי שיזהו אותי בעת הדיווח על הפיגוע. אתי ז"ל הייתה הדמות הרפואית הראשונה שפגשתי, וממנה ביקשתי שתכסה את פני. ללא כל היסוס או שאלות נוספות היא דאגה למלא את בקשתי באותה רמת חשיבות ודחיפות שייחסה לפצעים שעל גופי. זהו אמנם סיפור קטן, אבל מספר בגדול על  ההתנהלות שלה בעת קבלת הפצוע ברגע הזה של הטיפול הרפואי האינטנסיבי, שהוא מלא בלחץ ובלבול. גם אז היא שמרה על אנושיות ורגישות".

אשתו מירי הוסיפה: "על אף שתפקידה הסתיים כאן, היא דאגה לבקר את מוטי בטיפול נמרץ כחודשיים אחר כך ולשאול לשלומו. זאת למרות שהייתה זו תקופת האינתיפאדה המדממת בה הגיעו מסות גדולות של פצועים כתוצאה מפיגועי ענק, ויחידת הטראומה אותה ניהלה פעלה ללא הרף".