דינה ברקוביץ. צילום יואב דודקביץ'

כשמבקשים מדינה אמסלם־ברקוביץ לסכם את השנה שעברה עליה, שאותה החלה כמישהי אנונימית יחסית והפכה במהירות לאשתו של אחד המועמדים הבולטים בקרב על ראשות עיריית ירושלים, היא מבליטה מילה אחת מעל כל היתר - "מדהים". 

למרות ההפסד של עופר בן זוגה, התחושות הקשות, העלבונות שספגה והדמעות, שזלגו אפילו במהלך הראיון הראשון שלה מאז ההפסד, עבור ברקוביץ מדובר בשנה שהיא "לא תשכח לעולם", לדבריה. "למדתי בה המון - על פוליטיקה, על אנשים, על מדינת ישראל, על ירושלים ועל הירושלמים".

"אני החזקתי את הבית"

השעה היא שעת ערב, יום שני השבוע. סלון משפחת ברקוביץ בנחלאות שקט ורק קולה של דינה, עם המבטא הצרפתי, מפלח את השקט. היא עלתה ארצה בשנת 2011, שנתיים לאחר מכן הכירה את עופר, וחצי שנה לאחר מכן הם נישאו. היא עובדת בחברת ההייטק 'אקס ליבריס' ועד לפני שנה היתה אנונימית לרוב הציבור. ואז הגיעה ההכרזה על ריצה לראשות העירייה - שהפכה אותה לפעילה לכל דבר

עופר ודינה בסיבוב הראשון. צילום: יואב דודקביץ'

"הייתי חלק פעיל במסע הזה - גם בשטח וגם כאן בבית", היא מספרת. "יש לנו שני ילדים קטנים ועופר היה בכל התקופה הזאת עסוק מאוד. אני החזקתי את הבית, אבל מובן שגם לקחתי חלק בשטח. התמקדתי בקהילת העולים החדשים, ואני חושבת שהבאנו שם תוצאות מדהימות".

לדבריה, היא האמינה בדרך של עופר לא בגלל שהוא בעלה. "אני בת 40 וראיתי הרבה בחיים", היא אומרת. "אני באמת האמנתי במסר. אני לא רואה במה שעשינו פה מהפכה חילונית, זו מהפכה ירושלמית, של כולם".

הדמעות והפייק ניוז 

עבור הזוג ברקוביץ, השנה האחרונה הגיעה לשיאה ביום הסיבוב השני לבחירות. כשמחזירים את דינה לתהפוכות של היום הזה היא מתקשה לשלוט ברגשותיה ופורצת בבכי. "באותו בוקר התעוררנו בשעה ארבע לפנות בוקר", היא נזכרת.

"קמתי בהתרגשות גדולה, המתח היה עצום, אבל עופר היה הכי רגוע שאפשר לדמיין. ואז, רגע לפני שהוא יצא מהבית הוא קרא לי כשבידו מתנה בשבילי. זה היה רגע קטן אבל כל כך אנושי. הוא אמר לי: 'דינה, מה שלא תהיה התוצאה הערב, תודה'. הייתי בהלם. הוא עצר הכול, בתוך כל הטירוף הזה, וזכר לקנות לי מתנה".

משם המשיך היום הזה, מלא בתהפוכות, כמו רכבת הרים עבור דינה. "משעות הבוקר כבר הבנו שאנחנו מתמודדים עם צד שמבחינתו הכול כשר כדי לנצח והפייק ניוז והשקרים החלו לזרום", היא משחזרת. "השיא היה בערך בשעה שש בערב, כשקיבלתי לנייד שלי עוד ידיעת פייק ניוז על עופר שאני אפילו לא רוצה להזכיר. באותו רגע ירד לי מסך שחור מול העיניים. זה היה מבחינתי שיא הרוע, השקר והרפש. אז הבנתי שהפסדנו. הייתי עם קבוצה של פעילים וידעתי שאני לא יכולה להישבר לידם, אבל באותו רגע הבנתי שזה נגמר". 

ברקוביץ נותנת דוגמה נוספת. "זה היה בבוקר יום הבחירות", היא נזכרת. "הסתובבתי ברחוב בצלאל עם פעילי 'התעוררות' כשפתאום אני רואה אוטובוס פורק עשרות חרדים. שאלתי אותם מתוך סקרנות מי הם ולאן הם הולכים. בתגובה הם זרקו לפנים שלי פלייארים שבהם כתוב שעופר נתמך בידי הקרן החדשה ועוד שקרים. ניגשתי לאחד הצעירים ושאלתי אותו: 'אתה מכיר את עופר? פגשת אותו פעם? שמעת אותו בכלל?' אני לא רוצה לחזור על התשובה הגסה שקיבלתי

"ואני שואלת - איפה האחריות של האנשים שעומדים מאחורי השקרים הללו? אתם יושבים כל היום ולומדים תורה? אצל היהודים מקובל לא להסכים אחד עם השני, זה חלק מהזהות שלנו, אבל ככה? התחושה שלי היא שאיבדנו את זה. זה עצוב לי.

עופר ודינה בסיבוב הראשון. צילום: יואב דודקביץ'

"עד לפני שנה, באותו יום שעופר הכריז על מועמדותו, ידעתי שהוא יהיה ראש העירייה. לא האמנתי - ידעתי. זה היה ברור לי. ידעתי ש'התעוררות' תהיה הסיעה הכי גדולה. אבל יש גבול ליכולת של עבודה טובה ואמונה לשרוד מול כמויות הרעל והשקרים. אני לא יועצת אסטרטגית או מבינה גדולה בפוליטיקה, אבל אם אתה שואל אותי - הבחירות הוכרעו הרבה בגלל זה". 

המהפך והשבר

ברקוביץ ממשיכה לתאר את רגעי הדרמה. "הגעתי הביתה בערך בעשר בלילה", היא מספרת. "זה היה אחרי שלושה ימים ללא שינה שאני נראית כמו סמרטוט. התלבשתי, התאפרתי, ויצאתי לדרך - למטה של הסיעה, כשפתאום הטלפון שלי החל לרטוט עם מאות הודעות: 'מזל טוב', 'כל הכבוד', 'ניצחתם', 'עשינו את זה'. לא מיהרתי לפתוח שמפניות, אבל הבטן התהפכה. החלטתי להיות מאופקת והזדרזתי להגיע למטה. כשהגעתי ראיתי את עופר יושב במשרד, רגוע ומחויך".

ואז התרחש המהפך. "לקראת חצות הלילה, כשהיה ברור שהפסדנו, לא נפלתי מהכיסא", אומרת ברקוביץ, "גם כשהובלנו בעשרה אחוזים זכרתי שכמו בסיבוב הראשון הקלפיות הגדולות מהריכוזים החרדיים הן האחרונות, עשיתי מתמטיקה פשוטה והבנתי את התמונה העגומה".

ברקוביץ אחרי ההפסד בסיבוב השני. צילום: יואב דודקביץ'

ברקוביץ מספרת שברגע המהפך היא נשארה לרגע לבד עם עופר. "הוא הסתכל עלי ואמר לי, 'הכול לטובה'. אחרי כל כך הרבה חודשים, לראשונה היינו רק אני והוא. כשחיכינו לתוצאות הסופיות ישבנו אחד מול השני, זו היתה שעה של שתיקה רועמת. כשהבנו שהפסדנו אמרתי לו משפט אחד: 'עשית את הבלתי אפשרי, לא הרבה האמינו בך בהתחלה. הניצחון שלך הוא לא הכיסא אלא מה שעשית בשנה הזאת, הדרך שהובלת'. כששמעתי את הנאום שלו הגעתי למסקנה שבעצם כן ניצחנו. הדרך ניצחה".

מוכנה לעבור את זה שוב

בשלב הזה של השיחה נכנס לבית עופר ברקוביץ, מחייך ומשאיר אותנו להמשיך לדבר בסלון. דינה תולה את 'נצחון הדרך', כלשונה, דווקא בסלון הזה שבו אנחנו יושבים. "בדיוק כאן ישבו ערב־ערב חרדים עם מגבעות לצד חילונים גמורים, דתיים לייט לצד חרד"לים, מכל הסוגים ולא בגלל איזה דיל פוליטי. אנשים האמינו בדרך שלנו", היא אומרת

ומה הלאה? תהיי מוכנה לעבור את זה שוב?
"אני לא יודעת מה עופר יחליט, אבל אם הוא ירוץ שוב אני איתו בכל הכוח".

ומה לגבי הפוליטיקה הארצית? יש בחירות עוד ארבעה חודשים. 
"עופר כבר אמר שהוא פה למען ירושלים, למיטב ידיעתי הכנסת לא מעניינת אותו וזה לא על הפרק כרגע. אבל אם הוא יחליט ללכת לכנסת - אגבה אותו. אכבד כל החלטה שלו".