קוגוט ז"ל. דיברה לכולן בגובה העיניים. צילום: פרטי

פעם, לפני 500 שנה בערך, הייתי בכיתה י"א. בעיצומו של שיעור סִפְרוּת, כשכולנו (אוקיי, רובנו) מהופנטות מהקסם שהצליחה המורה המופלאה לחלץ מהשיר שלמדנו באותו הזמן, הצביעה אחת התלמידות ושאלה בהתרסה למה לכל דבר בשיר הזה יש פרשנות מינית. דממה השתררה בכיתה. המורה הנמיכה את משקפיה לקצה החוטם, הסתכלה ישר בעיניים של אותה תלמידה, וענתה לה בלי להתבלבל: "יקירתי, מה לדעתך מניע את העולם?".

כזו הייתה לאה קוגוט, המורה המיתולוגית לספרות בבי"ס פלך. היא הטילה פצצות ודיברה אלינו התיכוניסטיות בגובה העיניים על הנושאים המורכבים ביותר שהחיים יכולים לזמן לנו – כנשים, כבנות זוג, כאמהות. נושאים שחילצה מנבכי המילים ובין השיטין של היצירות הספרותיות שחשפה לפנינו. ובין שעור אחד למשנהו, בין ניתוח יחסיו של הירשל עם זוגתו או יחסיו של יהודה עמיחי עם אביו, לאה גם דיברה איתנו על החיים עצמם, בלי ללכת סחור-סחור.

שמענו ממנה שהיא נועלת נעלי התעמלות בלבד, כי נעלי עקב נועדו לגרום לטוסיק לצאת החוצה וזה לא נוח; חזינו בה מרחיקה לאחורי הכיתה תלמידות מצוננות, ובעצמה תמיד הייתה חמושה במיקרופון מדונה ובכוס תה, כדי לשמור על עצמה מכל משמר ושחלילה לא ידבק בה דבר מה שעלול לסכן את בריאותו של בנה, גלעד, שהיה חולה במחלה תורשתית (ממנה נפטר לבסוף בשנת 2008), ובו טיפלה במסירות, באהבה ובגאווה.

לאה הקפידה שנקרא כל יצירה פעמיים, לפני שבכלל נתחיל לתהות על קנקנה. כך, שירים וקטעי סיפורים נחקקו בראש של רבות מאיתנו, רק משום ששמענו את לאה קוראת אותם שוב ושוב באוזנינו. הנה, אם תלכו ברחוב ותתחילו לומר בקול "אסור להראות חולשה", אין לי ספק שתהיה לפחות מישהי אחת ברדיוס שמיעה, שתשלים את המשפט "וצריך להיות שזוף", והמהדרות אף ימשיכו – "אבל לפעמים אני חש כמו צעיפים חיוורים של נשים יהודיות שהתעלפו בחתונות וביום הכיפורים". מעולם לא נדרשנו לשנן את השיר של עמיחי, אבל העוצמה והרגש שבהם לאה קראה לנו אותו, והעדינות שבה פירקה אותו למרכיביו, גרמו לכך שהשיר התנחל בלבותינו.

שנים לאחר סיום לימודיי בתיכון, הקפדתי להתקשר ללאה בכל ראש השנה, לאחל לה שנה טובה. תמיד הייתי נבוכה ומקווה שאולי הפעם היא לא תענה, כי היא בטח לא תזכור מי אני ותכלס, מה אני רוצה בכלל מהחיים שלה. בינינו – לא הייתי מהתלמידות המבריקות, היצירתיות, ובטח לא מהדברניות בכיתה. אמנם השתתפתי בחוג כתיבה יוצרת שיזמה עבור הנפשות התועות שהיינו בתיכון, אך בזמנו חשבתי שהיא בטח מתבאסת על המעט שהיא מצליחה לחלץ ממני.

אלא שהמעט שבכל זאת חילצה ממני במפגשים האלה היה ים סוער עבורי ולכן, בכל פעם שהתקשרתי, בסופו של דבר שמחתי שלאה תמיד ענתה, ומאוד זכרה ובהחלט התעניינה - ובעיקר התרגשה. כבכל שנה, גם השנה התקשרתי בערב ראש השנה, אך לא היה מענה בביתה. לאה הובאה למנוחת עולמים השבוע, ביום ראשון, לאחר מאבק במחלת הסרטן, כשהיא בת 77.

לאה העמידה תלמידות הרבה. אשרינו שזכינו. אני מקווה שלכולכם שם בחוץ יש נשים שמשפיעות עליכם שנים אחרי שדרכיכם נפרדו, כמו שלאה משפיעה עלינו. יהי זכרה ברוך.

הכותבת היא מנהלת 'מסע-טק' ובוגרת פלך

הביא לדפוס ירון לופו מוסקוביץ'