יורם אמיר ז"ל. צילום: רפי קוץ

בשנת 2007, כשגשר המיתרים כבר הפך כמעט לעובדה מוגמרת, יורם אמיר סירב לוותר. הוא הוציא פלאיירים שהוא מתכוון לטפס על הגשר ולהתאבד למען יופייה של ירושלים. בתוך דקות ספורות כל רשתות התקשורת וכוחות הביטחון כבר נאספו מתחת לגשר ולפחות לרגע אחד עצרה ירושלים ותהתה מדוע בעצם אנחנו זקוקים לגשר גס כל כך בכניסה לעיר הקודש.

לאמיר, שנפטר השבוע, לא הייתה שום כוונה להתאבד באותו האירוע, אבל גם לא הייתה לו שום כוונה לוותר על יופייה של העיר. הוא נלחם בעבור הנוף הירושלמי עד יומו האחרון וכשהוא עשה זאת - התשוקה בערה בו. גם כאשר דיבר על נושאים משמימים כביכול כמו שימור אתרים, תמיד היה ניתן לראות לפחות מאזין אחד שבולע את דבריו בשקיקה כאילו שמע את קורות חייו בשבי הסורי. "סיפור צריך לדעת איך לספר", הוא תמיד אמר.

ויורם ידע לספר. הוא עשה זאת בכל הזדמנות ובכל דרך. הוא עשה זאת כשהגה את 'פסטיבל ללא חשמל' שמילא את נחלאות בפנסים סיניים או כשיצר את 'סרט הזבל' שמחה על השביתה שהציפה את השוק באשפה. והוא עשה זאת כשהתפרנס מצילום כלות יפהפיות ביום, אבל חלם בלילה על הכלה היפה מכולם, ירושלים, שהולכת ומתכערת אל מול עיניו.

לא הייתה אהבה כמו זו של יורם לירושלים. בנוסף לגלריית שודדי הים שהקים ולסרט 'חלון לירושלים' שבו כיכב, הוא פשוט אהב את העיר. כל מבנה חדש הרגיז אותו. כל הרס מבנה ישן העציב אותו ואפילו פיפי שעושים אלמונם ברחוב הרתיח אותו. באחד מן הימים הוא פשוט לקחת צבעי גואש וביקש שלא להשתין על הגלריה שלו.

ב־22 השנים האחרונות נלחם יורם אמיר למען ירושלים. חמוש במצלמה הוא הגיע לכל פינה ותיעד את מחאתו. לו יכול היה לבחור, היה קובע שכל הבירה תיראה כמו במאה ה־19. בדיוק כמו הגלריה שלו שבה התגורר, עבד וחשב, ומשם הקים את מחתרת הבושה שתתעד את השינויים האחרונים שעברה העיר. "בית צריך שתהיה לו נשמה ובירושלים, מאז שפרצה הציונות, הורסים הכול. היא נעלמת", נהג לומר.

לטורים קודמים של בוחניק
• 
מדוע המשטרה ממשיכה להתעקש על צו איסור פרסום בפרשת רצח הזוג כדורי?
• "שלושה חודשים לאחר שנבחר ליאון, אני מרגיש ברוחות חיוביות מכיכר ספרא"
• אחרי שקפצה לפוליטיקה, המבחן של מירב כהן יהיה לשכנע אותנו שמאבק הקשישים היה אמיתי ולא כלי

אמיר הכיר כל פינה בעיר וידע היכן חבויים הבתים היפים ביותר. יותר מכל, כיאה למשפחתו, הוא גם ידע כיצד להרוויח מכך מעט גרושים. בחודשים האחרונים הוא גילה את הסרטן בגופו, אבל הקפיד להוציא לאור תערוכה נוספת – 'חלונו האחרון של המלך ג'ורג''. "בפרויקט הזה הרחוב הופך לגלריה, המרפסת לבוסתן, המחתרת למוזיאון, ואפילו סתם חלון לאתר מורשת", כתב. "מומלץ להביא בירות וילדים".

יורם ידע שזה הסוף. בתקופה האחרונה נפרד מחבריו ומבני משפחתו. הפעם, לראשונה בחייו, הוא הבין שצריך לוותר ולהילחם על ירושלים ממקום שגבוה יותר אפילו מגשר המיתרים. ביום שלישי הוא החזיר את נשמתו לבורא בגיל 56. חבר קרוב שלו סיפר בבדיחות כי הוא איננו מקנא בקבלנים שירצו לחדש את המבנים בגן עדן. טור שכזה היה ראוי לסיים באחד ממשפטיו השנונים של יורם, והיו לו אין סוף, אבל אז הגיע האומן והפעיל הפוליטי, קובי פריג' שהספיד אותו השבוע בלוויה וסיכם זאת טוב מכולם. "אומרים ביהדות שהמקום ינחם אתכם. אז המקום הזה זאת ירושלים והיא טובה יותר בזכות יורם אמיר".