כהן. "כלום לא מובן מאליו". צילום: יואב דודקביץ'

עד לאחרונה שמחה כהן (40), לא יכלה לספר את סיפורה תחת שמה האמיתי. הסיבה: הליך משפטי ארוך שנוהל נגד דניאל אמבש, מנהיג הכת הסדיסטית בה הוחזקה כהן במשך 8.5 שנים.

כהן חולצה מהכת לאחר פשיטת המשטרה על המבנה בו התגוררה יחד עם אמבש ועם נשותיו וילדיו הנוספים. מאז עברו כמעט 9 שנים, אך חשיפת הכת שניהל, כך על פי החשד, אהרון רמתי בשכונת גאולה בעיר –  טלטלה אותה והחזירה אותה לאותם ימים קשים.

"תחת דניאל אמבש אין בוקר ואין לילה", היא אומרת. "יכול להיות שתתעוררי באמצע הלילה מאיזושהי בעיטה או צרחה. אם בכל זאת את קמה בבוקר – הוא מקציב לך את סכום הכסף שאת צריכה להביא היום כדי לא לישון במחסן. את צריכה לצאת לעבודה. להביא לו את הכסף הזה".

"הוא מסכן, הוא אומלל"

כהן הגיע לבית בליפתא בו התגורר אמבש עם 4 נשותיו הראשונות וילדיהן כשהיא רק בת 20. בגיל 21 כבר הייתה נשואה לו ובגיל 25 ילדה את בתם המשותפת, כשהיא עמוק בתוך מה שזכה בהמשך לכינוי 'הכת הסדיסטית' של ירושלים.

"הגעתי לשם במטרה לחלק ממתקים לילדים לפורים", היא נזכרת. "במקום ללכת לבית חולים חיפשתי מקום אחר לעשות בו חסד. הגעתי ממקום שמחפש תיקון, ומהר מאוד הוא הציג בפני שתי אפשרויות: או להצטרף אליו, לקבל גם תיקון עצמי וגם דבר הרבה יותר גדול - לתקן את כל עם ישראל. האופציה השנייה היא שאת מאבדת את התיקון. הוא עשה את זה מאוד בחוכמה. וזה מה שגם שיגע אותנו בכל המובנים. צריך להבין שההתעללות שלו לא הייתה רק פיזית, היא הייתה גם נפשית. הוא לקח את התורה הקדושה והשתמש בה לכל מעשי הסדום שלו".

דניאל אמבש. צילום: חיים צח

אחרי שבועיים בלבד הרגישה כהן כי משהו במקום אליו הגיעה אינו נכון. היא ארזה את חפציה והייתה מוכנה לעזוב. "לקחתי את התיקים שלי ואמרתי לו שאני עוזבת. ואז הוא התחיל את כל המניפולציות", היא נזכרת. "הוא גייס כמובן את ארבעת הנשים שלו. אני הייתי חמישית, אז הן כבר היו בתוך זה. המניפולציות היו בעיקר שארחם עליו, שהוא מסכן, שהוא אומלל. הוא אמר לי 'בואי תצילי את הבית שלי, אני מחכה לאישה כמוך שתבוא ותעזור לי, להציל את הילדים'".

האמצעי: השתלטות מנטלית

מדי יום נדרשו כהן ונשותיו הנוספות של אמבש לצאת ולקבץ נדבות עבורו. כל אישה קיבלה מדי יום הקצאת סכום כסף עמו הייתה צריכה לחזור הביתה. "זמן זה כסף, את יודעת שכל דקה שאת לא מרוויחה עוד שקל-שניים זה פשוט להציל את הגוף שלך", היא אומרת. "הוא היה מרוויח 12 אלף שקל כל יום במזומן. הוא היה מפעל כלכלי. גם זאת נקודה שצריכים להבין אותה בתוך כתות - זה לא רק סחיטה רגשית ופגיעה מינית ושליטה ושבי מנטלי. זה גם מפעל כלכלי. בכל אופן במקרה שלו זה היה ככה. מדובר בהמון כספים שהיו זורמים שם על חשבון הדם שלנו".

גם פסק הדין, בו הרשיע בית המשפט את אמבש ושלח אותו ל-26 שנות מאסר, צוין כי הוא השתמש בשליטה מנטלית. זו הושגה בין היתר על ידי כך שאמבש היה מתחקר את הנשים על "הרהורים אסורים" בהן חטאו כביכול ומעניש אותן בצורה פיזית ומינית אם האמין שאכן חשבו כאלה. "אסור היה בכלל לחשוב על עזיבה", מתארת כהן. "מי שהעיז לחשוב ככה שילם ביוקר. מי שהעיז לברוח, ואחד הבנים פעם ניסה לברוח, הוא שילם על זה מחיר כבד מאוד כשתפסו אותו והוא חזר. דניאל גרם לנו לחשוב שהוא אליל, משיח, היינו משועבדות אליו מכל הבחינות. חשבנו שהוא קורא את מחשבות שלנו, חשבנו שהוא יודע, שהוא רואה אותנו, שהכל שקוף. פחדנו להסתיר ממנו דברים. כולם פחדו ממנו. זה פחד שאי אפשר להסביר אותו בכלל, אחרי שנים".

"האמנתי שאנחנו אשמות"

למרות צורת החיים הקשה הזאת, שכללה ענישה פיזית, מינית, מנטלית, ניצול ועושק כלכלי, ביזוי והשפלה על בסיס יום־יומי – מתארת כהן כיצד גם לאחר פשיטת המשטרה על המקום, עדיין האמינה כי אמבש אינו אשם בדבר והגנה עליו בשלב הראשוני מפני החקירה המשטרתית.

"בשלב הראשוני של החקירות והעימותים אני כמובן לא שיתפתי פעולה, לא סיפרתי כלום, אני הייתי בעדו, הצדקתי אותו", היא מספרת. "אמרתי להם 'תעזבו אותו, הוא לא עשה כלום, אנחנו אשמות'. האמנתי שאנחנו אשמות כי זה מה שהוא נתן לנו תמיד לחשוב. שהכל בגללנו. את מגיעה למצב שבו את מאמינה לזה שאת כלום. גם כשנשאלתי שאלות קונקרטיות על מעשים שהוא ביצע אמרתי - לא היה ולא נברא. הגנתי עליו".

"הוא נותן לך להבין שזה מגיע לך", ממשיכה כהן. "במקרה שלי, הוא נתפס על מה שאמרתי, חיפוש של תשובה. את רוצה תשובה? אז אל תתלונני. זה מגיע לך. אפילו יותר מזה. הוא היה שואל – מי רוצה עכשיו לטהר את עם ישראל? היו נשים שהיו באות ומגישות לו את שתי כפות הידיים והוא היה נותן להן מכות עם שוט על הידיים. ככה, מרצונן. בגלל זה את מבינה למה היום אני שמחה מכל דבר קטן? היה אסור לשתות, לשבת ככה בבית קפה. למקום כזה את נכנסת רק כדי לקבץ נדבות".

"הרגשתי כמו ציפור דרור"

המצב הזה השתנה אצל כהן רק חודשים ארוכים אחרי פשיטת המשטרה על הכת ומעצרו של אמבש. אז היא החליטה לצאת למאבק על החזרתה לחזקתה של בתה הקטנה, שנולדה בכת, במקביל לטיפול במקלט לנשים בו שהתה בשלב זה.

הרב אהרון רמתי בבית המשפט .צילום: רפי קוץ

את יום פשיטת המשטרה כהן זוכרת לפרטי פרטים. בניגוד למה שניתן היה לחשוב כי תעשה עם הגעת כוחות המשטרה למקום, שמחה מתארת זאת כרגע בו פעלה מתוך אינסטינקט בלבד: במקום לברוח מהמקום, היא לקחה את בתה הקטנה והלכה לבלות איתה. "ברגע אחד קפצו מסביב לבית שלנו 15 בלשים, רווחה, עובדים סוציאלים", היא משחזרת. "מה עשיתי עם הפחד שלי? לקחתי את הבת שלי, לקחתי עוד ילד וברחתי משם.

צריך להבין - זה משהו שבתוך הכת אסור לי לעשות. אסור לי לראות אותה, אסור לי לגשת אליה בלי רשות, אסור לי להסתכל עליה. אז לעשות מעשה כזה של לקחת אותה עכשיו לידיים שלי? לקחתי אותה ועוד ילד ופשוט נהנתי לי מכל רגע. כאילו השארתי את הבלגן מאחורי. לא שמתי לב לכל מה שמתרחש בבית. לא עניין אותי. לקחתי אותה ואת הילד הנוסף והלכנו לג'ימבורי. אחרי זה הלכנו לסופר וקניתי לה ענבים. זה דבר שהיה אסור לי לעשות לפני כן.

"לקחו לי כמה חודשים טובים עד שעברתי תהליך עם עצמי. השהות במקלט, המלחמה להחזיר אלי חזרה את הבת שלי. בימים הראשונים עוד הייתי מדברת איתו מהכלא, היינו נפגשות כל הנשים שלו. כולן ברחו מהמקלטים ורק אני נשארתי. הוא ניסה לשכנע אותי לא להעיד נגדו. הוא היה מדבר איתי על זה שהוא יתן לי את כל הרכוש שלו, יתגרש מכל הנשים, שהוא יתן לי הכל. לקח לי זמן להבין שהוא כבר לא שולט בחיים שלי, לא בגוף שלי ולא בכלום. להתפכח, לחזור לחיים שהיו לי לפני זה. להבין שאני עצמאית. הרגשתי כמו ציפור דרור".

לשים סוף לשקר

בסופו של דבר, העדות אותה העידה כהן במשפטו של אמבש, עדות שנמשכה על פני ימי דיונים ארוכים, היוותה חלק מהותי בהרשעתו. "אני לא יודעת להסביר מאיפה באו לי הכוחות האלה. באותם רגעים הרגשתי שאני עומדת מול השקר הזה ואני שמה לו סוף. אני יושבת, הוא יושב מולי, ואני אפילו לא מפחדת להסתכל לא בתוך העיניים.

"העדות הייתה בדיוק הנקודה הזאת, שאת מבינה שאת חייבת לשים לזה סוף. בנקודה הזאת של ההבנה יש מין חוזק. זה מה שליווה אותי. אי אפשר להסביר את זה. גם המטרה להחזיר אלי את הבת שלי, ושאף אחד לא יפגע בנו וגם להגיד 'לא'. לא ידעתי לאן זה יוביל. את לא חושבת באותם רגעים, את פשוט מתארת. אני זוכרת שישבתי מול השופטים ואפילו מהם, דרך המבט, קיבלתי חיבוק, כי הסיפור שלנו הוא באמת מזעזע. זה לא מובן מאליו שאני חיה. זה לא מובן מאליו שאני שפויה. זה לא מובן מאליו שאני אמא ואני מגדלת ארבעה ילדים. כלום לא מובן מאליו".