טראמפ ונתניהו מציגים את "תכנית המאה". צילום: EPA

נראה שכולם מצאו בתוכנית המאה, או בהשראת הצהרת בלפור אולי נכון יותר לקרוא לה 'הצהרת טראמפ', נקודות של דיכאון. דווקא אחרי לילה של מעט שינה וחצי יממה של הרבה שיחות, אני מוצאת בה תקווה.

בחמש השנים האחרונות אני עוקבת באופן אדוק אחר השיח המזרח ירושלמי. לפי סימני הרשת, ההתפרעויות הצפויות אמנם יתקיימו, אבל לא בירושלים, או לפחות לא על ידי ירושלמים. מניסיון העבר אפשר להגיד שלפני זמני טרור קשים ואלימים אנחנו רואים הקדמה ברשת בצורת קריקטורות אלימות ומסיתות. ביממה האחרונה הן אינן. להיפך – אפשר למצוא ברשתות החברתיות לא מעט בדיחות שמשקפות את הדיכאון שפוקד את מזרח העיר.

כך למשל צוחקים הגולשים ממזרח העיר על המפה החדשה של שתי המדינות. "מישהו מסוגל לצייר אותה?", כותב אחד מהם. "אני בטוח במאה אחוז שמי שהכין את עסקת המאה לא מסוגל להבדיל בין הראש שלו לרגליים שלו", כתב אחר.

בדיחות נוספות מתייחסות לכך שההצהרה הגרנדיוזית למעשה הופכת עובדות בשטח ללגיטימיות. מצוין שם שמדינת ישראל תכיר במדינת פלסטין? זו למעשה כבר חיה ובועטת: יש משטרה פלסטינית, ממשלה, תעודות זהות, שפה, לוחות זיהוי ועוד. גם סיפוח השטחים כבר חי ובועט.

סיבה אחרת לבדיחות העצובות ברשת נעוצה בהצהרה של טראמפ שמזרח ירושלים תהיה בירת פלסטין. עלינו להבין שההגדרה של מזרח ירושלים לפי התוכנית שונה ממה שכולם חושבים ובעצם מתייחסת רק לשכונות ולכפרים שמחוץ לגדר ההפרדה, דהיינו: אבו דיס, כפר עקב ומחנה הפליטים שועפאט. כך יצא שעמוד פייסבוק מקומי של מחנה הפליטים פרסם פוסט שתרגומו: "עסקת המאה: בירת פלסטין במחנה הפליטים שועפאט!", כגולש אחר מוסיף עקיצה: "יותר טוב – נביא את הכעבה לפתח המחנה".

ולצד הבדיחות יש את המציאות: מחנה הפליטים שועפאט רווי בעיות קשות יומיומיות של פשע, אלימות וסמים ותשתיותיו סובלות מחוסר טיפול מכביר בעקבות הימצאות הכפר מעבר לגדר של ישראל (דה פקטו, בקרוב אולי גם באופן חוקי) אך בתוך הגבולות המוניציפליות של ירושלים. עם זאת, יש לא מעט אנשים טובים שמנסים להפוך את החיים לסבירים, אמנותיים, מלאים בתקווה וחיים. ולמרות כל זה - האמת העצובה היא שאף אחד לא רוצה לקחת אחריות על מחנה הפליטים במצבו, בטח לא כתחליף לאל-אקצא, הסמל המאחד של אנשי מזרח ירושלים הלא-מאוחדים.

ואחרי כל הבדיחות האלה אתם בטח שואלים למה בכל זאת יש לי תקווה? הסיבה פשוטה - כי אני רואה את מה קורה בשטח, ואני מאמינה שהשטח - ולא הפוליטיקה הגדולה שמעבר לים – הוא שיאפשר הסכם אמיתי של שלום וכבוד, כזה שלא יתבדחו על חשבונו ברשת של אף צד.

יש הרבה אנשים שסוללים את הדרך כבר שנים רבות ויש עוד הרבה עבודה לפנינו, אבל הסכם אמיתי יגיע רק בזכות האנשים שבוחרים לחיות טוב ביחד וגם בנפרד. בזכות כל העמותות בירושלים ובשתי המדינות השזורות שלנו שפועלות יום יום ליצירת חיים טובים יותר לכולנו, חיים שמבוססים על כבוד והדדיות. בזכות כל האנשים שמאפשרים לילדיהם הקטנים להכיר ילדים קטנים ששונים מהם, לשחק איתם, לכבד זה את זה מספיק כדי לייצר הסכם שלום שהוא אינו פשרה של משא ומתן אלא פרי של כבוד, הבנה ותקווה הדדית.

הכותבת היא מייסדת עמותת "0202 - נקודות מבט מירושלים", אשר מנגישה את השיח מירושלים המזרחית, המערבית והחרדית

הביא לדפוס ירון לופו מוסקוביץ'