אברמוביץ' עם הדגל שבמשרדו. מהפכה | צילום: פרטי

הדגל הזה, דגל הגאווה, תלוי במקום הכי בולט בחדר שלי בחמש השנים האחרונות. ככה, תלוי, ליד דגל ישראל. ילדים בכיתה ז' שאלו עליו שאלות, מבוגרים אמרו ש"זה לא כל כך מתאים לחדר המנהל", אחרים הביעו אהדה, היו גם נערים ונערות שיצאו לידו מהארון. יותר מהכל - דרכו הבנתי והרגשתי, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, שמשהו משתנה במערכת החינוך.

השיח שהתפרץ בעקבות האמירה של שר החינוך פספס, בעיני, את הסיפור החשוב באמת. כולם גינו, או הצדיקו או אמרו שלא הובן נכון, או אמרו שראוי שיפוטר, בעוד שמעט מדי דיברנו על המהות החינוכית: איך עוזרים לילד להיות שלם עם מי שהוא מרגיש שהוא? ואיך הדבר הזה קורה בבית ספר?

מי שחושב שהמהפכה בישראל ביחס לקהילת הלהט"ב מתרחשת בעיקר בשדה החוקי־משפטי והפוליטי, החמיץ את אחד הדברים המרגשים ביותר שקורים במדינה הזו: יותר ויותר ילדים יכולים להיות עצמם בבית ספר.

כן, כן. המוסד הזה, שנחשב עבור לא מעט חברות וחברים בקהילה הגאה כמקום שהעיק, במקרה הטוב, על יציאתם מהארון וכמקום פוגעני ומעליב במקרה הרע, עובר, כבר לא מעט שנים, מהפכה.

השר פרץ | צילום: אלכס קולומויסקי

ילדים מתייעצים עם המחנכים והיועצות שלהם איך לספר להורים, ארגונים מדהימים שלוקחים חלק בתהליך החינוכי מפגישים את הילדים עם סיפורי יציאה מהארון, נערות ונערים רבים יותר ויותר שבוחרים לנקוט עמדה וצועדים במצעדי גאווה, מורות ומורים שנלחמים ברגישות ואסרטיביות ב"הומו הקטן" והקללות היום־יומיות של ילדים בחטיבת ביניים ועוד ועוד.

זה קורה, בלב פתוח, בגישה חינוכית שמאפשרת לילדים להיות מה שהם. במורות ומורים מודעים, ערכיים, שזו חלק מהשליחות שלהם בעולם וממש לא חוששים להיות עבור הילדים מה שהסביבה מחוץ לבית ספר לפעמים לא מאפשרת.

לכן אני נשאר אופטימי. תהיו בטוחים: על כל אמירה פוגענית שתשמע מפוליטיקאים יתלו עוד עשרות דגלי גאווה בחדרים של מנהלים, על כל לחץ על משרד החינוך שיקשה ויסרבל כניסה של ארגוני להט"ב לבתי הספר, יצטרפו עוד עשרות נשות ואנשי חינוך שיתנו ביטוי לזהות מגדרית ונטייה מינית בתהליך החינוכי, על כל המלצה של שר לטיפולי המרה, יהיו עוד עשרות אלפי נשות ואנשי חינוך שיכנסו ב־1 בספטמבר לכיתות כדי לעשות הכל כדי שהילדים, כל הילדים, יוכלו להיות עצמם.

הכותב הוא מנהל חטיבת הביניים 'זיו ומרקס'

הביא לדפוס ירון לופו מוסקוביץ'