ינקי בשנות ה־90. מיתוס ירושלמי עוד בחייו | צילום: דינה קורן

"בגיל 50 אני רואה את עצמי די אומלל", אומר ינקי בכר בן ה־32 לחיים גיל מהערוץ הראשון, בכתבה מ־1995 על 'זמן אמיתי', הפאב הירושלמי המפורסם שלו. והדברים שבכר אומר מעבירים צמרמורת גם בגוום של גברים ירושלמים קשוחים ולמודי אבל, שהגיעו השבוע לביתו בבית הכרם, לנחם את בני משפחתו על מותו בגיל 56. "אני בהחלט רואה את הכותרות שיופיעו בעיתונים", הוא אומר שם בשיא הרצינות. "ינקי בכר, שהיה מלך חיי הלילה של ירושלים, נמצא מת בדירתו בנחלאות כשבקבוק משקה לצידו... אתה יודע מה? אולי זה לא יהיה בדיוק ככה..." מוסיף בכר בפנים מהורהרות, כאילו משלים לחלוטין עם גורלו, "אבל אני בטוח שצפוי לי סוף מר, ואז גם בטח אהפוך למיתוס ירושלמי".

אז כן. הסוף היה מר. הוא ידע היטב על מה הוא מדבר. השנים האחרונות לחייו של מי שפתח מספר לא ייאמן של ברים פופולריים מאין כמותם בירושלים במשך קרוב ל־25 שנה היו קשות יחסית מבחינה אישית וכלכלית. הוא אף עבד כנהג מונית ולראשונה בחייו כשכיר בבר שלא היה שייך לו. בכר גם ניחש במדויק את כותרות העיתונים ודפי האינטרנט שבישרו לאלפי מעריצים וחברים על מותו ללא עת של מלך חיי הלילה הירושלמיים.

אבל הוא כן טעה בכמה פרטים משמעותיים ביותר: הוא בהחלט לא נמצא מת בגיל 50 בדירה בנחלאות כשהוא בודד ולצידו בקבוק משקה. הוא נפטר בסוף השבוע האחרון בבית החולים הדסה עין כרם ממחלת הסרטן שבה נאבק בחודשים האחרונים כשהוא מוקף ברעייתו, שלושת בניו ועשרות מחבריו שליוו אותו עד שהוציא את נשימתו האחרונה.

אבל הטעות הגדולה ביותר שלו בנבואתו באשר לגורלו היתה ללא ספק שהוא יהפוך למיתוס ירושלמי. אין דבר יותר לא מדויק מזה. ינקי בכר היה מיתוס ירושלמי עוד בחייו.

פאב כמרכז קהילתי

"...אבל היה בעל פאב אחד שהיה שונה - היה בעל פאב אחד שעבורו הפאב לא היה רק מקור פרנסה. אני לא יודע אם הוא עצמו היה מנסח את זה ככה, אולי הוא היה אומר שבסך הכל - כמו כל בעלי הפאבים - הוא רצה לפתוח מקום שכיף להיות בו. אבל זה היה ברור שהוא חיפש יותר מזה - בגלל זה הוא כל הזמן סגר את הפאב שלו ואחרי כמה זמן פתח מקום חדש, כאילו הוא מנסה כל פעם להתקרב עוד יותר. פוקנר אמר פעם בראיון שמרומן לרומן הוא מתקרב יותר לחזון הספרותי שלו, וביום שהוא יגשים אותו לא יהיה עוד טעם לחייו והוא יחתוך לעצמו את הגרון. גם בעל הפאב הזה, נקרא לו מייקי, התקרב מפאב לפאב אל החזון שלו, בלי להגשים אותו ממש אף פעם. ואנחנו הלכנו אחריו – מפאב אל פאב, מנחלת שבעה אל מגרש הרוסים, ממגרש הרוסים חזרה אל נחלת שבעה, השמות השתנו, העיצוב השתנה, הפאבים שלו הפכו ליותר ויותר 'gay friendly', אבל דרך כל הגלגולים נשארה איזו מהות זהה, האריה, כך אומרים, ניכר בטביעת כף רגלו..." (מתוך הרומן 'שיר של יום' מאת יובל יבנה).

לכבוד 30 שנה ל'בציר טוב', הפאב הראשון של בכר, החליט הסופר והמוזיקאי יובל יבנה לפתוח דף פייסבוק שייקרא 'מבציר טוב ועד ינקי'ס' ולהזמין את ירושלים כולה למסיבה לחגוג את האיש והאגדה. "שלושים שנה של פאבים זו תקופה מרשימה מאוד", אומר יבנה בן ה־53. "אני ליוויתי אותו בארבעת המקומות הראשונים שלו: 'בציר טוב', 'הטאצ' הקטן', 'הטאצ' הגדול' ו'שונרא'. אחרי זה התחתנתי והפסקתי להגיע. אבל לפני שנתיים אני ואבנר קירש, ששייך לדור צעיר יותר של בליינים שישבו בברים של ינקי, כמו 'זמן אמיתי',  'ה־Q' ו'ינק'יס' - ארגנו  יחד עם ינקי אירוע בבר 'שפירא בסירה' בירושלים".

המון ירושלמים ליוו אותו מפאב לפאב. למה בעצם?
 "כי ינקי עשה משהו אחר. עבורו זה לא היה עסק. כשפתח בר העניין העיקרי לא היה להרוויח אלא היה לו חזון איך לעשות מקום שמייצר משמעות".

אבל אנשים בכלל מחפשים משמעות בברים?
"בהחלט. יש לי חבר פיזיקאי שלא הבין מה אני רוצה ממנו כשהסברתי לו למה אני אוהב להגיע לפאבים של ינקי ומה המשמעות שלהם עבורי. זו היתה החוויה שלי ושל רבים אחרים שליוו אותו והלכו אחריו לכל פאב שפתח. זה היה בית ומשפחה וקהילה לרבים. זה לא שונה בעיניי מקהילה דתית עם אמונה משותפת".

עם הגיטרה (מימין) | רפרודוקציות: יואב דודקביץ'

פאב כזה היה יכול להתקיים גם בתל אביב?
"לדעתי לא. בגלל שיש חשיבות לקהילתיות בירושלים, הרבה יותר מאשר בתל אביב, והרבה אנשים בודדים הגיעו לברים שלו על מנת להיות יחד, והם אכן מצאו שם המון חברים. הבדידות אצל ינקי היתה הרבה יותר נסבלת. היו לי שם מפגשים עם המון אנשים מרתקים ומעניינים, ואני זוכר שיחות מדהימות עם אנשים שלא הכרתי קודם".

"איפה שהיה עד לא מזמן 'סטארדאסט' היה מקום שנקרא 'הטאצ' הקטן', של ינקי", סיפר פעם מוריס צרפתי המנוח, היסטוריון המוזיקה המיתולוגי של ירושלים, בראיון שערכנו לפני מספר שנים. "אחרי שהוא ראה שהולך לו הוא פתח את 'הטאצ' הגדול', ואחר כך פתח את 'שונרא'. יכולת לשבת ולהכיר את כולם. בגלל האנשים האלה המוזיקה היתה שונה והאווירה היתה שונה והתגבשנו לחבורה כזו שעוקבת אחרי ינקי לאיפה שהוא הולך".  

"אני הכרתי אותו מה'ריף רף'", אומר תום בייקין אוחיון, סופר ומפיק תרבות ירושלמי בן 36. "בירושלים לעומת תל אביב אנשים מעדיפים מקומות ואנשים שהוכיחו את עצמם והפכו למוסדות. בתל אביב מעדיפים את המקום שחם כרגע, בדרך כלל מקומות חדשים. אני מסכים שאצל ינקי הגיעו בגלל הרגשת הקהילתיות ובגללו".

עליז ומלא גיל

"אני לא סורמלו ולא רפי נלסון", אומר בצניעות ובכנות ינקי בכר לחיים גיל בכתבה שלו מ־1995. "אני יודע שרואים בי דמות, אבל ככה אני".

אבל אתה יודע שבאים לכאן רבים בגללך?
"בהחלט. אני שמח שאנשים נהנים לראות אותי. האמת היא שאף פעם לא תכננתי איך ייראה המקום שלי מלבד זה שאני תמיד אהיה כאן. אני פותח ונותן לזה לקרות מעצמו. מקווה שזה יצליח".

זה לא היה קשה להחזיק כל כך הרבה שנים?
"זה קשה", הוא מודה באותו ראיון.  "חייבים לאהוב את זה. אתה יודע מה? אני מכור לזה. בין 'שונרא' ל'זמן אמיתי' ניסיתי להפסיק עם זה ולא הצלחתי".

"עם כל הפאבים שפתח הוא תמיד היה בלחץ לפני פתיחת כל פאב נוסף", אומרת תניה רעייתו. "הוא לא היה ישן בלילה לפני, או ביום בעצם, אבל זה תמיד הצליח".

"זה הצליח כי היתה לו נוסחה סודית שמשלבת אוויר ואווירה", אומר תום בייקין אוחיון. "מן הסתם לכל ירושלמי יש את המקום שבו הוא נתקל בשילוב הזה לראשונה. מבחינתי הכל התחיל ב'ריף רף'".

אתה יכול לנחש מה זה היה?
"לדעתי זה שילוב הכוחות הייחודיים שיצרו את הדבר הזה שעכשיו קוראים לו 'ירושלמים'. יצור מוזר. שילוב של רב תרבותיות שתל אביבים רק קוראים עליה בספרים מחו"ל, עם אינדיבידואליזם מיליטנטי שבו לכל אחד יש קטע משלו ועזוב חבל עליך, אל תיגע בו".

"אני ראיתי בפאבים שלו תיאטרון שבו הצופים הם גם השחקנים", אומר יבנה, "והוא זה שיצר את זה כי הוא היה אומן שיצק משמעות אומנותית לתוך הברים שלו".

"וזה יכול לקרות רק בירושלים", אומר בייקין אוחיון, "כי זו עיר הזויה שבה הפאב הוא בן הזוג המיידי לכל סוג של אומנות. לא רק להופעות ותקלוט, אלא גם כגלריות לאומנות פלסטית, במה להרצאות ולשירה ומקום מפגש לוויכוחים נצחיים של פילוסופים".

על זה שהפאבים שלו היו מכילים מאוד, ובמיוחד 'זמן אמיתי', שהיה פאב שהומוסקסואלים נהגו להגיע אליו באופן קבוע ומוצהר, אפשר ללמוד גם מכך שאבא שלו נהג לשבת עם חבריו ולשתות לפני שהמקום החל להתמלא בהמון צעירים חסרי מנוח.

"לדעתי היינו הראשונים בארץ שהעלו מופעי דראג", אומר בכר בראיון ההוא מלפני כמה שנים. "באותה התקופה זה נתפס כאנדרגראונד, אבל המקום היה מפוצץ. ירושלים נחשבה אז לעיר מרדנית. אנשים הסתקרנו מהתופעה הביזארית הזאת והיו מוכנים לקבל אותה. מה שכן, היו גם תגובות שליליות ואנשים שצעקו לעבר הבמה 'יא הומו' ודברים אחרים".

אבל השמחה שמתעד חיים גיל ב'זמן אמיתי', כאשר באחת וחצי בלילה בחור בשם סטיבן עולה ומחולל על דלפק הבר לבוש כדראג, היא בלתי נתפסת ממש וגיל מתפעל מהדו־קיום של סטרייטים והומואים יחדיו, שהיום אולי הוא ברור מאליו, אבל ב־1995 היה דבר שהיה יכול להתקיים רק במקום של בכר, שמנסה להסביר לאורך כל הראיון שלא מדובר ביצורים מוזרים ושהוא בעצמו הומו. "אבל כזה עם סטייה רצינית", הוא מחייך, "כזה שאוהב נשים".

בגלל המוזיקה

והוא אהב גם מוזיקה. במועדון בית הוועד בבית הכרם היתה ההופעה האחרונה של ינקי יחד עם להקתו 'אטלנטיקה', שליאם בנו הוא גם המתופף שלה. "אני מכיר את ינקי כבר יותר מ־20 שנה", אומר רמי דוידוף, מייסד הלהקה. "ניגנו אצלו בברים. מוזיקה היתה האהבה הגדולה שלו והוא היה מוזיקאי נהדר, אז הצענו לו שיצטרף. אני זוכר שהוא היה מגיע עם הגיטרה שלו עטופה בסווטשרט. עבור מוזיקאים מקצועיים כמונו זה היה חילול קודש ממש".

בסדרת הטלוויזיה מלפני כמה שנים, שנקראה אף היא על שם הלהקה, רמי ואחיו עודד דוידוף רקמו סדרת דרמה קומית פרועה של 13 פרקים - 'אטלנטיקה', שמגוללת את סיפורה האמיתי של להקת רוק ירושלמית, שמדשדשת כבר שנים בניסיון להגשים את חלום הדיסק הראשון. 'יאנקיז בר' של בכר בנחלת שבעה היה החמ"ל ובר ההופעות הביתי של הלהקה, במציאות בדיוק כפי שהוא בסדרה, והשחקן המצוין יורם טולדנו גילם את ינקי.

"אני זוכר שהוא בא להיפגש עם אבא", נזכר ליאם בחיוך. "הוא ממש למד אותו ונראה כמוהו. יש לי חבר שממש התבלבל ולא הבין שזה לא אבא בכלל בסדרה".

"כרגע אנחנו מצלמים סרט דוקומנטרי על 'אטלנטיקה' ויש מלא קטעים של הופעות וחזרות עם ינקי, וזה נורא מרגש כי המוות שלו ממש בלתי נתפס", אומר דוידוף.

מבקרים בטיפול נמרץ

"במשך שנים הוא סבל מאסתמה" מספר בנו אילי, "אבל הוא מעולם לא הפסיק לעשן. היו לו הפסקות אבל הוא חזר לזה. בסוף מאי המצב שלו כבר החל להחמיר והוא החל להרגיש רע. למרות זאת, כשהחלטתי לנסוע לאילת וללמוד שם טיס הוא החליט להצטרף אלי".

למה?
"הוא לא רצה להשאיר אותי לבד וגם להתנתק קצת מהכל".

"השנים האחרונות לא היו פשוטות עבורו", מספר חברו שאנן סטריט, שאף העסיק אותו כמנהל ב'קזינו דה פריז', הבר שלו ושל אלי מזרחי בשוק מחנה יהודה. "הוא עבד כנהג מונית תקופה מסוימת ואז שכרנו אותו כמנהל. הוא עזב כשנסע לאילת".

"היה לו קשה יותר ויותר", נזכר אילי. "בסופו של דבר הוא אפילו לא הצליח לעלות במדרגות הביתה. הוא הלך לבדיקות ביוספטל שם ניקו לו נוזלים מהריאות, אבל הציעו לו שבמצבו הנוכחי עדיף שיחזור לטיפול בירושלים. הוא חזר לבד באוטובוס ונורא דאגתי לו".

"הוא קיבל טיפולים בתחילה בשערי צדק ואחרי כן בהדסה", מספרת תניה. "הוא עבר כימותרפיה והרופאים סברו שהכל בשליטה, אבל אז התגלה אצלו זיהום ומצבו הידרדר".

הוא נשאר בבית החולים?
"ממש לא. הוא רצה להישאר בבית, והוא אכן היה כאן עד יום חמישי שעבר, וכשמצבו החמיר הוא עבר לבית החולים וגם הגיעו המון אנשים לבקר כשאושפז בטיפול נמרץ, נכנסו ושרו לו וניגנו לו".

"עדיין קשה לי להתנתק מזה", אומר סטריט. "לא היה קל לראות אותו במצב הזה. אני מכיר אותו כל כך הרבה שנים ואהבתי אותו מאוד".

"כשהוא נפטר היו לצידו עשרות אנשים שהוא היה החבר הכי טוב שלהם", אומרת תניה, "והאמת? הם גם היו החברים הכי טובים שלו".

"אמא אמרה שלא פוגשים בעל בבר"

מתחת לחופה. נפגשו ב'טאצ' הגדול'

את רעייתו תניה פגש ינקי בכר כאשר עבדה ב'טאצ' הגדול'. "הייתי אז חיילת והתאהבנו", היא נזכרת ברגשות מלפני 29 שנה. "חצי שנה אחרי זה כבר התחתנו. אני זוכרת שאמא שלי אמרה לי שלא פוגשים בעל בבר, אבל כאשר פגשתי אותו הייתי מאושרת".

זה לא קשה להיות רעייתו של איש חיי לילה?
"האמת שבהתחלה עבדנו יחד. אבל היה אפשר לבטוח בו ומעולם לא עברתי לילה ללא שינה. בהתחלה אולי קצת קינאתי", היא מחייכת קלות, "אבל זה עבר לי. כשנולדו הילדים הייתי נשארת כבר לגמרי בבית".

לתניה ולינקי שלושה בנים: ליאם (24), מוזיקאי, אילי (21), שלומד כרגע באקדמיה לטיס באילת, ויהל (14), תלמיד תיכון. בתוך הבית יושבת גם אמו של ינקי, מקבלת את המנחמים הרבים שמגיעים. היא עברה לפני מספר שנים לנהריה עם בעלה, שנפטר בינתיים. לינקי אחות אחת שמקבלת את פני הבאים ומנסה להקל עליהם את שלבי הקליטה בבית האבל.

"הוא לא רצה שהילדים ילכו בדרכו וינהלו ברים", אומרת תניה. "זה לא ממש הצליח לו".

"אני זוכר שסיפרתי לאבא שאני מנהל בר והוא השתגע מזה", מספר ליאם, אחד המנהלים של 'בית הוועד', הבר של שכונת בית הכרם. "הוא אמר לי שזה הדבר האחרון שהיה רוצה בשבילי כי זו עבודה קשה ומתישה, אבל הסברתי לו שזה מעין קולקטיב ויש עוד מנהלים לצידי וזה הרגיע אותו".