אחד ממקרי האלימות בבתי הספר בעיר

אני ירושלמית מלידה וחיה את העיר הזאת כבר עשרות שנים. התחנכתי במערכת החינוך העירונית ומאז ומעולם האמנתי בה ולכן שלחתי אליה את כל ילדיי, באמונה שלמה שהם יהיו מוגנים ובטוחים. בשעת צהריים לפני מספר חודשים, בעודי יושבת במשרדי, קיבלתי שיחה בהולה מהבן שלי. הוא היה היסטרי ולא הפסיק לבכות ומלמל משהו על כך שהוא חווה ברגעים אלו אלימות קשה מצד מבוגרים בתוך בית הספר. באותה השנייה עזבתי את כל עיסוקיי, רצתי לעבר האוטו והגעתי למקום - רק כדי למצוא את בני רועד מפחד אחרי מה שהוא חווה.

הייתי בהלם, לא האמנתי שהדבר היקר לי מכל ייפגע דווקא בבית ספר ציבורי שבבעלות רשויות המדינה, כשהוא מוקף בעשרות ילדים ואנשי חינוך. מאותו היום אפשר להגיד שאיבדתי את האמון במערכת החינוך וכך גם בני. הוא שהה בבית מספר שבועות לאחר המקרה ולא הסכים לחזור ללמוד. הוא לא יצא לשחק עם החברים והסתגר בחדר. עשרות שעות של טיפול פסיכולוגי ושיחות רבות הצליחו להחזיר אותו, בקושי רב, ללימודים

אחד הדברים הכי קשים עבורי היה השקר. הייתי צריכה לשקר לו שבית הספר עכשיו בטוח עבורו כשאני בעצמי לא מאמינה בדברים שאני אומרת. איך אשלח אותו שוב למקום שבו הוא קיבל את הטראומה? האם נהוג להחזיר את הקורבן לזירת הפשע? ואיך הוא בדיוק אמור ללמוד ולהתרכז, ליצור ולתחזק קשרים חברתיים עם חבריו לכיתה?

אין ספק שאחרי המקרה הזה משהו בי נשבר. מערכת החינוך הירושלמית, שעל ערכיה גדלתי ושאליה שלחתי את ילדיי, כשלה בהגנה של הבן שלי, בטיפול שלאחר המקרה והיא כשלה גם בבתי ספר אחרים לפי מה ששמעתי בתקשורת

התחושה שלי היא שבימים אלו אין דין ואין דיין - ההורים חושבים שהם שולטים במוסדות החינוך ומעמדו של המורה נמצא בצניחה חופשית. השיח האלים השתלט על חיינו וגם חסרי ישע, כמו הבן שלי, נאלצו לחוות על בשרם את שינוי המגמה

כולי תקווה שרשויות המדינה יפיקו לקחים מהמקרים המזעזעים שקורים בבתי הספר ויטפלו בעומקה של הבעיה. הגיע הזמן שבתי הספר יחזרו להיות מוסדות בטוחים ומחנכים, ולא זירות אירוע שבהם ילדים מקבלים צלקות לכל החיים.  

הכותבת היא אמא לילד שספג אלימות בבית ספרו

הביא לדפוס: אלון לוי