מאשה מיכאלסון. צילום: פרטי

"התרבות המינית האלימה פורחת"

שם: מאשה מיכאלסון
גיל: 17
בית הספר: התיכון שליד האוניברסיטה (ליד"ה)

"תופעת ההטרדות המיניות שעדיין מתרחשת במערכת החינוך היא כביכול לא סבירה. כי כאשר חושבים על זה באופן הגיוני, הרי בכל זאת אנו נמצאים בעולם מודרני, מדינה ליברלית, עידן ה־me_too# ומה לא. אז איך יצא שעדיין לא טיפלו בה?

"תרבות מינית, הומופובית ואלימה פורחת במסדרונות בכל פעם שנשמעת הקריאה 'אחי, מה אתה הומו/כוסית?' מפי התלמידים. במקביל, הרגשת הביטחון במרחב בית הספר הולכת ופוחתת עם כל אמירה בסגנון של: 'אם את לא יכולה להתכופף במכנס הזה לא היית צריכה לבוא איתו'.

"בתור תלמידות ותלמידים, אנחנו מבלים לפחות 50% מהזמן שלנו (אם לא יותר) בבית הספר, ועדיין רוב הנפגעות מפחדות לגשת ליועצת או למחנכת ולדווח על הפגיעה, כי העדפת המורים והתלמידים המטרידים נוכחת בחיי היומיום ובאווירה המתירנית בכיתות ובמסדרונות.

"בית הספר, הבית השני שלנו, אמור להיות מרחב בטוח, והוא לא יהפוך לכזה עד ששיעורי חינוך למיניות בריאה (שמגדירים יחסים בהסכמה) ייכנסו באופן רשמי למערכת השעות ובכל מוסד חינוכי המדיניות לגבי הטרדות מיניות ופרטי איש הצוות האחראי לטיפול בתלונות יהיו זמינים לתלמידים ונוכחים בחללים משותפים. אנחנו מגיעות לבית ספרנו כדי ללמוד ולהתחזק ולא כדי להיפגע, והגיע הזמן שנציגי משרד החינוך יפנימו את זה".

 איתן רייך. צילום: פרטי

"די לאטימות של המערכת"

שם: איתן רייך
גיל: 15
בית הספר: הימלפרב

"בני הנוער בשנת 2019 הם הכי מתנדבים ופעילים חברתית שהיו במדינת ישראל. אנחנו פועלים במגוון רחב של גופים שונים, מיוזמות נקודתיות בתנועות הנוער ועד עמותות וארגונים גדולים שנוסדים, מנוהלים ומתופעלים בידי בני נוער אקטיביסטים.

"אבל משרד החינוך, כמו בנושאים רבים אחרים, נשאר מאחור גם בנושא ההתנדבות והפעילות החברתית. לזכותו אפשר להגיד כי הוא מנסה לעודד התנדבות אצל התלמידים בעזרת התוכנית 'מעורבות חברתית'. זוהי תוכנית שמחייבת את תלמידי כיתות י'-י"ב להתנדב מספר שעות בשבוע, בדרך כלל על חשבון שעות הלימודים. אלא שהתלמידים משובצים להתנדבות מתוך מספר מצומצם של אפשרויות.

"על פניו הרעיון נהדר, אבל הבעיה הגדולה ביותר בתוכנית היא האטימות שהתלמידים חווים מצד המערכת. היא אינה מאפשרת בחירת התנדבויות שאינן מופיעות ברשימה הבסיסית. לכן תלמידים שירצו להתנדב במקום מסוים כי הם מאמינים באידיאולוגיה שלו או שהם כבר התנדבו בו בעבר - יצטרכו לעבור דרך ארוכה ומפרכת עד שיקבלו אישור להתנדב באותו מקום. התוצאה היא שרבים פשוט מתייאשים הרבה לפני שזה קורה ומשתבצים במקומות שהם אינם רוצים להתנדב בהם. כך הם 'גוררים' את הזמן עד סוף השנה.

"אותם תלמידים יתנדבו באופן טבעי בצורה פחות טובה ומסורה, ובמקרים מסוימים אפילו יזיקו לאותו מקום. ולא רק זאת: תלמידים אלו ידחו בדרך כלל הזדמנות להתנדבות בעתיד בגלל הזיכרון הרע מהמעורבות החברתית בתיכון. יש למשרד החינוך ולמדינה משאב אנושי חשוב בצורה של נוער אכפתי וחברתי וחבל שהוא ילך לאיבוד".

 יאזן מריש. צילום: פרטי

"השערים שלנו הם פחי זבל"

שם: יאזן מריש
גיל: 12
בית הספר: 'אחמד סאמח' בשכונת אבו־תור

"הבעיה העיקרית אצלנו היא שיש מחסור בדברים חשובים. נתחיל מזה שהבניין הוא כמו מבנה מגורים ולא כמו בית ספר. לקחו חדרים והפכו אותם לכיתות. כשמגיעים למעבדה רואים את ההתנפלות על המחשבים. יש לנו רק 19 מחשבים ועל כל אחד פנוי רבים לפחות שלושה ילדים. המחשבים מאוד חשובים לנו כי אנחנו צריכים אותם בשביל הלימודים, לקרוא ולעבוד על דברים שקשורים למדע וטכנולוגיה ולמקצועות נוספים.

"מגרש המשחקים בבית הספר שלי קטן מדי. זה סתם שטח פתוח. אין מתקני כדורסל, אז אם מישהו רוצה לשחק כדורסל הוא לא יכול, וגם בכדורגל יש בעיה כי אין בכלל שערים. אז אנחנו שמים לפעמים קופסאות על הרצפה או מביאים פחי זבל והם כאילו השערים שלנו. החצר שלנו בכלל לא מספיקה בשבילנו כי היא קטנה.

"אני אוהב מאוד לשחק כדורגל, ואני גם שחקן טוב ויש לי שאיפות בתחום הזה ואני רוצה לפתח אותן. אני משחק למטה לפעמים בגן הפעמון. אני רוצה להפוך להיות כמו מסי או רונאלדו, אבל אין פה בבית הספר משאבים לדבר הזה. גם אומרים לי שיש לי סיכוי טוב להצליח בזה, אז חשוב לנו שיהיה מגרש גדול שיהיה מתאים לכדורגל".

  טוריינט דמאס. צילום: פרטי

"נזכרים בנו בקושי פעמיים בשנה"

שם: טוריינט דמאס
גיל: 18
בית הספר: מכללת אורט

"היה לי קיץ קשה. ההפגנות שהיו בתחילתו גרמו לי לפקפק באנשים ולא לסמוך עליהם, גם אם זה אומר שמדובר בילדים שלמדו ועדיין לומדים איתי. כשסיימתי י"א השנה ציפיתי מאוד להתחיל את כיתה י"ב. זו השנה האחרונה שלי במערכת החינוך, והתקווה שלי היתה לחגוג את היום הראשון ואת השנה הזו כמו שצריך. אני עדיין מקווה לעשות את זה, אבל בקיץ גיליתי שתמיד יהיה פער ביני ובין החברים שלי. הדברים שמפריעים לי לא באמת מפריעים להם.

"הרבה פעמים אני צריכה להסביר להם למה אנחנו מפגינים ומדוע היתה אלימות בהפגנות. אני מבינה למה הם שואלים את זה, אבל הם צריכים להבין שהשאלות הללו והיחס הזה סוגרים אותי. קשה מאוד להסביר למישהו מבחוץ על העדה שלנו, ועוד יותר קשה לעשות זאת כשרוב החברים שלי מעולם לא התעניינו במה שעובר עלינו או במאפיינים המיוחדים של העדה.

"אני מקווה שבמהלך השנה הזו אנחנו נצליח לגשר על הפערים ואני אצליח ליהנות מהשנה האחרונה שלי במערכת החינוך. לצערי אני מרגישה שמערכת החינוך נזכרת בנו בקושי פעם או פעמיים בשנה. אם יחשבו עלינו קצת יותר אולי יראו אותנו מפגינים פחות".

כרמל גבעון. צילום: פרטי

"חייבים תחבורה ציבורית נוחה"

שם: כרמל גבעון
גיל: 19
בית הספר: מחזור אחרון בתיכון שליד האוניברסיטה (ליד"ה)

"כתלמיד בירושלים, אחד הדברים שהפריעו לי ביותר הוא מערכת התחבורה הציבורית הלא מספיקה. היא הרי נועדה לתת לנוער חופש לנוע בעיר, אבל המציאות שונה. אני מבלה בממוצע בין שעה וחצי לשעתיים כל יום בתחבורה הציבורית, וכך גם חברים רבים שלי. המצב שבו כדי להגיע ממקום אחד לאחר באוטובוסים לוקח פי שלושה מהזמן שייקח להגיע אליו ברכב פרטי אינו סביר. לכן כתלמיד תיכון התרגלתי לעשות הכל באוטובוס - לישון, לאכול וגם לעשות שיעורים.

"לפעמים כבר נמאס להמר אם האוטובוס יגיע או לא. אי־הוודאות בנוגע להגעת האוטובוסים (שיכולים לפעמים פשוט לא להופיע) מעמידה את התלמידים בפני הדילמה הנצחית - האם להסתכן ולקחת את האוטובוס שמביא אותי לבית הספר בדיוק בזמן, כשיש סיכוי שהוא יאחר או לא יגיע, או להתעורר מוקדם ולקחת את האוטובוס 'הבטוח' שלפניו? להסתכן באיחור או לישון באוטובוס? - זו השאלה.

"הפתרון ידוע והיישום פשוט. כל מה שדרוש לנו הוא העלאת דרישה ברורה מצד התלמידים, הנהלות בתי הספר ומועצות התלמידים - 'דרושה לנו תחבורה ציבורית נוחה, מהירה וזולה - עכשיו!' כבר היום ראש העירייה משה ליאון יכול להחליט על סימון נתיבי תחבורה ציבורית (נת"צים) חדשים שיקצרו משמעותית את זמן הנסיעה, ואני קורא לו לעשות זאת".

 עומר אמסלם. צילום: רפי קוץ

"למה חינוך וספורט הם דבר נפרד?"

שם: עומר אמסלם
גיל: 18
בית הספר: סיימה את תיכון הראל

"אם תשאלו כל בן או בת שמשחקים ומתאמנים בכדורסל (או בכל ספורט אחר) באופן מקצועי מה האתגר המשמעותי ביותר בחייהם, רוב הסיכויים שהוא או היא יענו לכם מיד - הכי קשה לשלב בין כדורסל ללימודים.

"בשנה האחרונה שיחקתי באס"א ירושלים. 4 אימונים, לפעמים אפילו 5 ויותר, ושני משחקים בשבוע. תוסיפו לכך שישה ימי לימודים בשבוע, שמתחילים ב־7:45 כל יום ומסתיימים בין 14:00 ל־16:00, שלא לדבר על שאר השעות מחוץ לבית הספר, שנדרשות כדי להשקיע בלימודים למבחנים ולבגרויות ולעשות שיעורי בית.

"מובן שההורים ניסו לעזור בכל דבר ככל שיכלו. למעשה הנסיעות באוטו עם ההורים הפכו לזמן האיכות שלי איתם. הנסיעות באוטובוס הפכו לזמן המנוחה שלי, ואולם הספורט הפך לבית השני שלי.

"אבל מערכת החינוך בארץ צריכה להשתפר בכל מה שקשור לשילוב של ספורט וחינוך. במקומות כמו ארה"ב ואירופה כבר השתדרגו מזמן לחינוך שמשלב ספורט, ושם דואגים להכניס מגוון כמה שיותר רחב של סוגי ספורט, יחידני וקבוצתי, לבנים ולבנות כאחד. אני לא יודעת מאיפה נובע המצב שבישראל, מדינה לא פחות מתקדמת ממדינות המערב, חינוך וספורט נפרדים לגמרי ואפילו סותרים זה את זה. ברוב בתי הספר (פרט לכמה אחדים במרכז ובצפון) לא רק שלא משלבים ספורט ברמה מספיקה במסגרת בית הספר, גם לא מאפשרים למי שרוצה לעסוק בו מחוץ למסגרת לפנות זמן מספיק עבורו. כך, בעקיפין, מחנכים שהספורט חשוב הרבה פחות משאר הדברים ושאין בו צורך.

"לדעתי, מערכת החינוך הישראלית צריכה לעשות קצת יותר ספורט על מנת להבין על בשרה את החשיבות שלו".