אין דבר יותר סמלי מהעובדה כי יהושע זטלר, מפקד מחתרת הלח"י בירושלים נפטר בשבוע שעבר בגיל 92 דווקא ביום ירושלים. יהושע כהן, חברו ופקודו של זטלר בלח"י ומאוחר יותר שומר ראשו ואיש אמונו של דוד בן-גוריון, אמר כי שני אנשים קבעו את גורלה של ירושלים: בן-גוריון וזטלר. כהן ידע על מה הוא מדבר. הוא האיש שירה בשליח האו"ם למזרח התיכון, הרוזן פולקה ברנדוט, פעולה שעליה פיקד זטלר בספטמבר 1948 ושלדעת מבצעיה מנעה את התוכנית להוציא את ירושלים משטח המדינה היהודית, שזה עתה נולדה באש.

האופנובנק הראשון
זטלר נולד בכפר סבא, בן לאחת מארבע המשפחות שהקימו את המושבה. בגיל צעיר הצטרף להגנה, עבר לאצ"ל, ועם הפילוג בארגון הצטרף לאברהם שטרן 'יאיר', שהורה להמשיך את המאבק בבריטים, למרות המלחמה בנאצים. המחתרת הקטנה והנרדפת היתה זקוקה לכסף ובחרה להשיגו בשוד בנקים, בהם לקח זטלר חלק פעיל. לאחר שהצליח להתחמק ממעצר פעם אחת, הוא השתתף בשוד בנק אפ"ק ברחוב בן יהודה בתל אביב. הפעולה הצליחה, אך המשטרה גילתה שהאופנוע ששימש למילוט השודדים היה שייך לזטלר.


זטלר ורעייתו בביתם (רפרודוקציה: מיכאל שטיינדל)

בדצמבר 1941 הוא נתפס בדירה ברחוב נווה שאנן בתל אביב. עמו נאסר צעיר בשם 'מיכאל', לימים מפקד המחתרת וראש ממשלת ישראל, יצחק שמיר. זטלר נידון ל-15 שנות מאסר, שאותן החל לרצות בבית הכלא בירושלים. חברתו, ולימים אשתו, בלה שכטר, נעצרה בצו מינהלי לארבע שנים בכלא הנשים בבית לחם.

אחר קטטה אלימה בין אסירים ערבים ליהודים, שבה השתתף זטלר, כעונש הוחלט להעבירו לכלא עכו. בפריצה של אנשי אצ"ל ולח"י למקום, ב-4 במאי 1947 הצליח זטלר ('מאיר' בכינויו המחתרתי) להימלט, ואחרי שש שנות מאסר חזר לפעילות ומונה למפקד הלח"י בירושלים, שעל פי תוכנית החלוקה, נותרה מחוץ לגבולות המדינה היהודית.

עופר רגב, שכתב עם זטלר את הספר 'נסיך' ירושלים' על רצח ברנדוט ואת 'לוחם חירות ירושלים', סיפור חייו של זטלר: "זה היה מעין צבא פרטי שלו, החיילים היו נאמנים לו לפני הכל. היה להם נשק רב, טונות של חומרי נפץ, והם היו מוכנים למות בכל רגע למען האידאלים שלהם".
במהלך הניסיון לכבוש את העיר העתיקה תכנן זטלר להגיע עם לוחמיו להר הבית, להניח מטעני חבלה בתוך כיפת הסלע ולפוצץ את המבנה. "אם הדבר היה נעשה, כבר לא היו מערערים עליו לדעתי. העולם היה נסער זמן קצר ואחר כך נרגע ושוכח", קבע זטלר בספרו.


מארב ברחוב הפלמ"ח
הרוזן השוודי פולקה ברנדוט הגיע לאזור במאי 48', הגיש את מסקנותיו כעבור מספר חודשים ועורר זעזוע גדול בישוב. התברר כי נציג האו"ם הציע להעביר את ירושלים כולה לידי עבדאללה, מלך ירדן.

בפגישה איתו לפני כארבע שנים בתל אביב, אמר לי זטלר בזעם, כאילו זה קרה רק אתמול: "הבנדיט הזה ברנדוט התנהג כאילו ירושלים היא שלו. הנהגת הישוב התרפסה בפניו ולא אהבנו את זה. אבל בהחלט הזהרנו אותו לפני הפעולה. בביקור הקודם שלו בירושלים הפגנו מול הרכב שלו עם כרזה גדולה: 'ירושלים היא שלנו, סע לשטוקהולם'. הוא היה חייב לקלוט את המסר".

אז מי בעצם נתן את ההוראה לרצוח את הרוזן ברנדוט?
"אני!", ענה אז זטלר ללא כל היסוס.

ביום שישי, 17 בספטמבר 1948, ארבה חוליית החיסול של זטלר, במה שהיום הוא רחוב הפלמ"ח, לשיירת האו"ם שבתוכה רכב השרד של ברנדוט. זטלר, שהמתין כבר כשעה עד להופעת השיירה, נדרך במקום מסתורו. הג'יפ ובו חוליית המחסלים חסם את דרכה של השיירה. שלושה אנשים חבושי כובעי מצחייה זינקו מהג'יפ.

אדם נוסף נותר יושב ליד הגה הג'יפ, שמנועו המשיך לפעול. שני יורים ניצבו משני צדי הרכב חמושים בתת מקלעים וירו לעבר גלגלי המכוניות. המתנקש השלישי פתח את דלת המכונית וירה בגופו של ברנדוט צרור מתמשך מתת המקלע שבידיו. לאחר שרוקן מחסנית שלמה על גופו של ברנדוט, הוא החליף מחסנית והספיק לרוקן את מחציתה.

נהג הרכב, קצין האו"ם פרנק ביגלי, ניסה להסיט את קנה תת המקלע תוך כדי הירי, וכך נהרג האיש שישב ליד ברנדוט, הקולונל הצרפתי אנדריי סארו. הקצין השוודי אגה לונגסטרום, שישב בצדו השני, התחבא על רצפת הרכב כשהוא מסוכך בידיו על ראשו, וניצל. הנהג ביגלי נפצע מרסיסי זכוכית שניתזו מן החלון שהתנפץ ופגעו בפניו ובצווארו. כל האירוע ארך דקה אחת בלבד.

אז מי ירה בברנדוט?
"יהושע כהן ירה בו", אמר לי זטלר והוסיף בזעם: "אבל הם לא ביצעו מה שאמרתי להם, להוציא אותו מהאוטו ולחסל אותו בלבד".

"לא לשלטון זר"
לאחר הקמת המדינה נותר זטלר חייל אלמוני. בתו אפרת זטלר (57): "אני לא זוכרת את הרגע הספציפי שנודע לי שאבא פיקד על רצח ברנדוט, אבל זה ליווה את כל חיי כסוד גלוי. אגב, אבא הקפיד להגיד כל העת כי לא מדובר ברצח, אלא בהוצאה להורג בזמן מלחמה. הייתה לו הכרה עמוקה בעובדה