מאות נערים בני 13-18 כל אחד מהם רוכב על 'סקייטבורד', שעטו בירידה מרחוב קינג ג'ורג' והחליקו במרכז הכביש כשבדרכם הם קופצים מעל הספסלים, העמודים והמדרכות. באותן שניות אפילו לנהגים לא נותרה ברירה אלא לעצור את רכבם, להקשיב לרעש הגלגלים ולעקוב אחר מאות הרוכבים דוהרים להם למטה בואכה כיכר החתולות.

היעד הבא של הגולשים סומן מראש. על שדרת הפסים של הרכבת הקלה ברחוב יפו עשו הנערים את דרכם לכיכר ספרא. רחבת העירייה הוצפה במאות סקייטרים. רמפות מאולתרות מארונות עץ ישנים הוצבו במרכז ושימשו את הרוכבים לקפיצות ולפעלולים.

הרעש גבר וכך גם תשומת הלב של פקידי העירייה והתושבים שהגיעו אליהם. לפתע ניתן היה להבחין בכמה ראשים מציצים בהתעניינות מהמרפסת בקומה השישית של בניין מספר 1 בכיכר ספרא, שם שוכנת לשכתו של ראש העירייה. החבר'ה הצעירים חייכו. את המטרה הראשונה אותה סימנו במסגרת מאבקם להקמת סקייטפארק - תשומת ליבו של ניר ברקת, הם הצליחו להשיג.

"מתייחסים אלינו כמו פושעים"
לא קל להיות סקייטר בירושלים. תשאלו את ג'ימי באר (18), את נעם ריבקין-פנטון (15), את משה גרוס (15) ואת יועד שיראזי (14). ארבעתם ירושלמים מלידה, שגרים בשכונות שונות ולומדים בבתי ספר שונים, אך דבר משותף מפגיש אותם כמה פעמים בשבוע: הסקייטבורד, שנמצא מתחת לרגליהם לפחות חמש שעות ביום. ג'ימי, נועם, משה ויועד הם חלק קטן מקבוצה גדולה מאוד בירושלים שהפכה בשנים האחרונות למשפחה במגוון רחב של גילאים. משפחת הגולשים.

"מתייחסים אלינו כמו לפושעים, לא כמו לבני אדם", טוען ג'ימי, "רואים אותנו כילדים מופרעים שמצאו קרש וחיברו אליו ארבעה גלגלים. ילדים שאין להם מה לעשות בחיים. כמעט כל נסיעה קטנה ברחובות העיר נגמרת במקרה הטוב בצעקות של אנשים שרוצים שנעוף להם מהעיניים. במקרה הרע יוצאים עלינו עם מחבט בייסבול".


מתגלגלים קדימה. הסקייטרים בפעולה ברחובות העיר (צילום: מיקי אלון)

"ברקת והעירייה שלו כנראה לא רואים בזה דבר חשוב", מוסיף משה, "הם אומרים שהם משקיעים בצעירים, אבל הם משקיעים בסטודנטים, לא בנוער. הם לא מבינים שהם צריכים להתחיל הרבה לפני. עוד כמה שנים, אחרי הצבא, הם ירצו שלא נעזוב את ירושלים, אז הם צריכים לתת לנו סיבה להישאר פה. הסקייטפארק זו רק דוגמה אחת למה שחסר פה לנוער. בתל אביב החיים שלי היו הרבה יותר קלים, אבל אני אוהב את ירושלים, גדלתי פה כל החיים שלי ואני מקווה שמשהו פה ישתנה".

לטענת הצעירים בזמן שברחבי הארץ והעולם, תרבות הסקייט תופסת תאוצה ומתפתחת, נאלצים הסקייטרים הירושלמים להתמודד עם תשתית ישנה, בעייתית ומסוכנת: שני מפלסי בטון קטנים בגן סאקר שנבנו בסוף שנות ה-80 כמשטחי החלקה לרולרבליידס ולאופניים, ולא יועדו לנסיעה בסייקטבורד. המשטחים שופצו כמה פעמים במהלך השנים, אך הגולשים טוענים כי אלה לא עונים על הדרישות. "כל השיפוצים שעשו פה הם בולשיט", אומר ג'ימי, "החליפו לנו רצפה ואמרו 'זהו, אתם יכולים לנסוע'. הסדקים עדיין כאן והבטון ממשיך להתפורר. פשוט עבדו עלינו כדי שנשתוק ונפסיק להתלונן. הרבה עזבו את התחום הזה כי הם התייאשו. מבחינתי הלהבה האחרונה של תרבות הסקייט בירושלים כבתה".

"מעכשיו תראו אותנו בכל מקום"
הסקייטרים החליטו לצאת למאבק להעלאת המודעות לתרבות הסקייטבורד בעיר כשמטרתם העיקרית היא להביא לשינוי בגישת העירייה לנושא ובסופו של דבר לבניית סקייטפארק מקצועי בירושלים. "אנחנו לא באים להילחם באף אחד", מסביר נועם, "אנחנו רוצים לתרום לעיר הזאת ולהראות שגם אנשים בגילנו יכולים לשנות דברים. העובדה שיש ראש עיר חדש נותנת לנו תקווה אמיתית שנצליח ויקשיבו לנו".

לצד המהלך הדיפלומטי, גם הפעילות בשטח מתחילה להתעורר: הם מתכננים לבצע נסיעות ראווה המוניות נוספות ברחבי העיר ומדי שבועיים מגיעים הסקייטרים לכיכר ספרא ובמשך כמה שעות מבצעים תרגילי ראווה במקום. גם הרשת החברתית "פייסבוק" נכנסה לתמונה וקבוצה מיוחדת נפתחה למען המטרה ומושכת אליה אלפי חברים ותומכים.

מעיריית ירושלים נמסר: "רשות הספורט מברכת על יוזמת צעירים לקידום ופיתוח המודעות של תרבות רכיבת הסקייטבורד בירושלים והיא תשמח לקיים מפגש עם נציגי הצעירים המעוניינים לקדם את המיזם. במסגרת המפגש תתקיים התייעצות עם הצעירים לגבי האופן בו ניתן לייעל ולשפר את משטחי ההחלקה בגן סאקר ולגרום לתחזוקה נאותה של הקומפלקס".

הסיפור המלא בגיליון סוף השבוע של "ידיעות ירושלים"