ב-10 בדצמבר, בעוד חודש בדיוק, ימלאו שלוש שנים לפטירתה של גלית סעדה-אופיר (37) . באותו תאריך בשנת 2008 היא ילדה בניתוח קיסרי את התאומים אהד ואלמוג. שעות לאחר מכן היא מתה בחדרה בבית החולים הדסה עין כרם בעקבות דימום בחלל הבטן.

עוד חשדות לרשלנות של בתי חולים:
תביעה: נשארתי עם צלקת ענקית על הישבן
מה קרה כאשר סירבו לעשות אולטרא סאונד?
בואו להצטרף לעמוד של "ידיעות ירושלים" בפייסבוק


ועדת בדיקה של משרד הבריאות שחקרה את המקרה קבעה כי רשלנותם של שני רופאים ואחות שהיו במשמרת באותו לילה שבו זעקה סעדה-אופיר ז"ל לעזרה. במקום להזעיק רופא שיאבחן את מצבה, הצוות נתן למנוחה עוד משככי כאבים, מה שהוביל בסופו של דבר למותה הטראגי.



לאחרונה תמה שנת השתיקה שנגזרה על בעלה משה אופיר (38) כחלק מהסכם פשרה שעליו חתם מול בית החולים הדסה. הוא קיבל פיצוי כספי גדול, סכום שבו אסור לו לנקוב לעולם. "רק אמא שלי, אחי ועורך הדין יודעים כמה כסף קיבלנו", הוא אומר. "בפני כל השאר אסור לי לחשוף אף פרט מההסכם".

בתוך כך, החודש יצא לחנויות הספר 'החברה האזרחית כמרחב למימוש שליטה והתנגדות: סטודנטים ושינוי חברתי באוניברסיטה העברית' (הוצאת מאגנס), המבוסס על הדוקטורט של סעדה-אופיר ז"ל. אופיר החליט שהגיע הזמן לדבר, קודם כל כדי "להזכיר לכולם שגלית לא הייתה רק האישה שמתה אחרי הלידה. אני רוצה שיזכרו אותה, לא רק במובן של מה שקרה לה, אלא במובן של מי שהיא היתה. היא היתה קודם כל פמיניסטית-מזרחית וסוציולוגית מבריקה".

מאז מותה של אהובתו היחידה, אומר אופיר, הוא לא מצליח לשמוח יותר מדי. הוא מגדל את ילדיהם זהר, בן הארבע וחצי, אהד ואלמוג, בני השלוש בביתם שבמודיעין. כל יום הוא זוכר את האסון, וגם מנסה לשכוח. "תמיד יש משהו שעוצר אותי, חלק שנזכר", הוא אומר. "אני לא מאלה שיותר מדי מתרפקים על העבר. היה מה שהיה, זכיתי בשלושה ילדים נהדרים, ובכלל - זכיתי. יש כאלה שאומרים, 'הייתי נשוי למישהי במשך 50 שנה, ושנאתי כל רגע', ויש אחד כמוני, שאומר, 'היינו ביחד עשר שנים, אבל הן היו המאושרות בחיי'".

(הראיון המלא בגיליון סוף השבוע של "ידיעות ירושלים")