יום רביעי לפני שלושה שבועות, שעות אחר הצהריים. 25 ירושלמים בגילאי 30-15 יושבים דרוכים ומחכים לדבר אחד - מוצא פיה של הנהלת תחרות הסרטים '48 שעות'. כמה דקות אחרי השעה חמש מגיעה ההודעה, שמופצת באותו זמן ממש לעוד עשרות קבוצות ברחבי הארץ. ההנהלה מכריזה על ז'אנר דרוש, דמות, אביזר, וכן שורה של דיאלוג. זה האות לצאת לדרך. תוך 48 שעות בדיוק אמור הסרט להיכתב, להשלים את הצילומים ולהיערך, והכל בנאמנות מלאה לקריטריונים שפורסמו.

בואו להצטרף לעמוד של "ידיעות ירושלים" בפייסבוק

חברי הקבוצה הירושלמית של מרכז התקשורת העירוני כגן מהקטמונים כבר מנוסים - זו השנה הרביעית שהקבוצה משתתפת בתחרות. ״הוזנקנו בשעה חמש וכולנו היינו בהיכון״, מספר מנהל מרכז כגן ומפיק הסרט יוחאי רוטנברג. ״זה היה יום רביעי, נפגשנו כולם באחד הבתים והתחלנו לעבוד. כל הלילה כתבנו את התסריט וביום חמישי לפנות בוקר הוא כבר היה כתוב. בשמונה בבוקר התחלנו לצלם, ובשעות אחר הצהריים המאוחרות הסרט כבר ירד לעריכה. זו היתה התגייסות של כולם", הוא מספר.



ההתגייסות, מתברר, השתלמה. ארבעה ימים אחרי שהסרט נשלח אל שופטי התחרות התבשרה הקבוצה, הקוראת לעצמה 'גומרים הולכים', על זכייתה במקום הראשון בתחרות הארצית. בחודש מרץ 2014 יסעו נציגיה לייצג את ישראל בגמר הבינלאומי של סרטי '48 שעות' שיתקיים בניו אורלינס ויוצגו בו סרטים שצילמו קבוצות דומות מכל רחבי העולם. משם השמים הם הגבול. הוליווד, גרסת הקטמונים - פשוטו כמשמעו.

טירוף עולמי
'פרויקט סרטים של 48 שעות' הפך בשנים האחרונות לאחת התחרויות המדוברות בעולם הקולנוע העולמי. זה התחיל במאי 2001, כשמארק רופרט, מפיק קולנוע ובמאי עצמאי, הציע לראשונה את הרעיון לעשות סרט שלם בתוך יומיים בדיוק. יחד עם שותפתו ליז לנגסטון ויוצרי קולנוע אחרים מוושינגטון הם החלו בניסוי. השאלה הגדולה היתה אם אפשר בכלל לצפות בסרטים שנעשים בתוך 48 שעות. והתשובה היתה: בהחלט כן.

עשר שנים לאחר מכן כבר הפך הרעיון לשיגעון עולמי. בישראל נתפסו לו אנשי התעשייה הצעירים, וגם צעירים פחות, והפך לדבר שכולם מחכים לו בכליון עיניים מדי שנה. התחרות השנה התקיימה ביותר מ־120 ערים ברחבי העולם ולקחו בו חלק יותר מ־60 אלף משתתפים מאסיה, אוסטרליה, אירופה, המזרח התיכון, אפריקה ואמריקה.

קבוצת הקטמונים הסתפקה ב־25 משתתפים שחיכו בכליון עיניים לדעת מהם הדמות, החפץ, שורת דיאלוג והז'אנר שחייבים להיכלל בסרט שלהם השנה. ואז הגיעה התשובה: הדמות תהיה מורה בשם נועם או נועה ראובני; החפץ - משקפיים; ושורת הדיאלוג תהיה "פעם זה היה אחרת". הז'אנר שקיבלו החבר'ה מהקטמונים, היה 'זומבי', וכך הם יצאו לדרך ויצרו את סרט האימה הירושלמי הראשון: 'יחס אישי'.

את הקטגוריה 'זומבי' לקחו הצעירים של 'גומרים הולכים בדיוק לכיוון הנכון, ולא פחדו ללכת איתו עד הסוף, למשהו כל כך לא מציאותי אבל אולי בעצם כן. הסרט, שעל פי כללי התחרות אורכו שבע דקות, מתעד את סיפורו של מורה מחליף לפיזיקה ממוצא ערבי שבא ללמד בבית ספר תיכון שהתלמידים בו מצטיינים במיוחד אך מתנהגים בצורה מאוד מוזרה.

בחלוף הזמן מתברר לו שתלמידי המוסד מקבלים באופן קבוע תרופות מהנהלת בית הספר שגורמות להם לשתף פעולה עם המורים. ובמילים פשוטות - מדובר בבית ספר שבמקום ארוחת עשר נותן לתלמידים שלו מנת סם יומית. יום אחד, כשהמורה מטיל ספק בצורך לספק לתלמידים את התרופות בתחילת השיעור, הוא מגלה שלשלילת התרופות יש השלכות מרחיקות לכת - כל התלמידים הופכים לזומבים, משם העלילה מתגלגלת הלאה.

"ההתרחשות מדהימה ובלתי צפויה - סרט שיש בו הומור דק, שעונה על כל מרכיבי הקולנוע, התסריט, הבימוי, הצילום, העריכה והמוזיקה. קשה להאמין שהסרט נעשה בתוך 48 שעות", אמר על הסרט במאי הקולנוע דורון צברי, שהיה בין שופטי התחרות, וציין שהוא צופה ליוצרי הסרט עתיד מזהיר כקולנוענים.

ואכן, מי שצופה בסרט יכול לחשוב שמדובר בהפקה מקצועית ומתוקתקת. הצילום איכותי, המשחק אמין, התפאורה אותנטית, עבודת האיפור מרשימה וצוות השחקנים גדול. עם השילוב של כל אלה אכן קשה להאמין שהסרט נוצר בתוך 48 שעות. ״החשיבות, בין השאר, היתה להראות את המורכבות והשונות של התרופות ואת הסתירה החברתית פוליטית הקיימת בעולם הדואלי והדו־קיומי שלנו״, אומרים חברי הקבוצה על יצירתם.

יותם ציטר (27), אחד התסריטאים: ״זה דבר שכבר הרבה זמן שומעים עליו, כל הנושא של הריטלין והכדורים והתרופות שדומים לו. יחד עם החפץ והמקצוע של הדמות שקיבלנו מהפקת התחרות הרגשנו איכשהו שאנחנו צריכים לדבר על נושא החינוך. אחד הדברים שרצינו זה שיהיה טוויסט כלשהו, והוא בא לידי ביטוי בכך שהסרט מעביר מסר שלא רק שהמורים לא יודעים איך לטפל בילדים באמצעות ריטלין, אלא גם המע