קו 110 של חברת קווים, מבנייני האומה למודיעין. על ההגה יושבת גדיר אל־נאבי. עינייה השחורות נוצצות מבעד לחיג'אב הכרוך סביב ראשה. בידיים בוטחות היא אוחזת בהגה, מחייכת לנוסעים.

עוד נהגות יוצאות דופן:
תראו מי מובילה את הרכבת הקלה
נהגת האמבולנסים הראשונה במזרח העיר
בואו להצטרף לעמוד של "ידיעות ירושלים" בפייסבוק

"יש כאלה שעולים לאוטובוס ומיד צועקים, 'נהגת ערבייה', כאילו הם נתקלו פתאום באיזה ממצא נדיר שאין כמותו, אבל הם צוחקים וממשיכים הלאה", היא מחייכת. "יש גם כאלה שממש בוהים בי כמה דקות ומתבלבלים בכרטיס עד שאני צריכה להעיר אותם כדי שיכנסו פנימה. ויש לקוחות שממש מפרגנים ואומרים לי שהם סומכים עלי יותר מאשר על הנהגים הגברים. בעצם מדובר בעיקר בנשים שאומרות לי שהן סומכות עלי. אבל כל זה לא מפריע לי. אני לא מסתכלת על אף אחד, רק על הכביש. לא לוקחת את ההערות הפוגעניות ברצינות ולא מתלהבת יותר מדי מהערות הטובות. מספיק לי שאני מחזירה את האנשים הביתה בשלום ושהבוסים מרוצים ממני".



הכירו: גדיר אל־נאבי, בסך הכל בת 36, אמא לשמונה ילדים, נהגת אוטובוס - ולא רק אוטובוס. יש לה רישיון גם על משאית ובימים אלה ממש היא ניגשה למבחנים במגן דוד אדום כדי להוציא רישיון גם על אמבולנס. רק עכשיו היא סיימה את בחינות הבגרות שלה, אבל היא כבר מסמנת לעצמה את החלום הגדול הבא: לימודי משפטים.

אל־נאבי נולדה למשפחה ברוכת ילדים בשכונת ואדי ג'וז במזרח העיר. היא מספרת שכבר בילדותה בער בה הרצון לצאת לעבודה משמעותית ומיוחדת ולא להיתקע בעבודות כמו של חברותיה.

עד לפני כעשר שנים היא ישבה בבית וגידלה את שמונת ילדיה, שהגדול מביניהם כבר בן 21. בעלה החשמלאי היה המפרנס היחידי. ואז, כשילדיה כבר היו גדולים יחסית, היא החליטה שהיא לא יכולה לשבת יותר בבית ושעליה להיכנס למעגל העבודה. אבל אל־נאבי לא רצתה להיות כמו כולן - היא הגשימה את חלומה והוציאה רישיון על משאית ומיניבוס. לפני כחמש שנים היא הגשימה חלום נוסף כשעשתה רישיון גם על אוטובוס ציבורי. החודש הצטרפה אל־נאבי לחברת התחבורה 'קווים' וקיבלה אחריות על קו 110 מירושלים למודיעין. ולא, אין לה שום בעיה להסיע מתנחלים.

"אני לא מקשיבה להערות"
"תמיד חלמתי לעבוד בעבודה משמעותית, שתיתן לי פרנסה אבל גם תעניק לי אתגר בחיים, ועדיף שיהיה בצדה גם מתן עזרה לאחרים", היא מספרת. "התחתנתי בגיל 15 וכמה חודשים לאחר מכן כבר היו לי ילדים. חשבתי שבטווח זמן הזה עדיף לי לגדל את הילדים ולהישאר בבית ולא לצאת לעבודה.

"בגיל 26 החלטתי ללמוד נהיגה על משאית בבית חנינא. הלימודים היו קשים אבל היה לי כיף לא נורמלי. הרגשתי טוב על ההגה למעלה. כבר במהלך לימודי הנהיגה על המשאית ספגתי הערות מגברים, אבל לא התייחסתי. עשיתי את מה שרציתי. בשנים שלאחר מכן עבדתי כמחליפה של אחד מבני המשפחה, שעבד במשאית. היה לו קו חלוקה של פירות וירקות וכשהוא היה חולה או לא היה יכול לעשות את הנסיעה הוא היה מתקשר אלי ומבקש שאחליף אותו. זאת היתה אחלה עבודה, אבל רציתי לעשות גם רישיון על מיניבוס".

חודשים לאחר מכן הוציאה אל־נאבי רישיון על מיניבוס ציבורי והחלה להסיע תלמידים ממזרח העיר למוסדות החינוך. היא מספרת שבמשפחה המצומצמת שלה התגובות לעבודה הלא רגילה שלה כאישה, ובמיוחד כאישה דתייה, היו מעורבות.

"בעלי והילדים קיבלו את הרצונות שלי בשמחה מלאה ובפרגון לא נורמלי. בשכונה שאני מתגוררת בה יש פה ושם אנשים שמדברים ומצקצקים בלשון, אבל אני לא מקשיבה להם. תראה, אני עובדת בעבודה שבחברה הערבית היא לא ממש מקובלת, אנשים הסתכלו עלי בחשדנות. היה אדם אחד שבכל בוקר כשעברתי לידו עם המיניבוס היה עושה לי תנועות כאלו של משוגעת עם היד, והוא לא היה היחיד. היו עוד כאלה, אבל אני הבאתי פרנסה הביתה והייתי שותפה מלאה בגידול הילדים, לכן לא התייחסתי להערות האלו".

קשיים במזרח העיר
לפני כחמש שנים, כאמור, הוציאה אל־נאבי רישיון על אוטובוס ציבורי והיא רשאית כיום להסיע עד 65 אנשים. "הוצאתי רישיון בחברה של יהודים בפתח תקווה. כבר התקבלתי לחברת אגד, אבל שם אמרו לי שאני צריכה לחתום לשנתיים אחרי שאני מוציאה את רישיון הנהיגה. לא התאים לי לחתום לשנתיים - אני לא יודעת מה יהיה איתי בעוד חודש, אז לא יכולתי להרשות לעצמי להתחייב לזמן כזה.

"בכל אופן, למדתי על האוטובוס בפתח תקווה וזה היה נפלא. המנהל של בית הספר בדק ואמר שאני הראשונה בארץ שמגיעה מהמגזר הערבי ויש לה רישיון למשאית סמיטריילר. על אוטובוס יש עוד נשים מהמגזר שיש להן רישיון, אבל לא בירושלים אלא בעיקר ברמלה ובלוד".

בחמש השנים האחרונות ניסתה אל־נאבי להתקבל לעבודה כנהגת משאית, בעיקר בחברות במזרח ירושלים, אבל דווקא שם, במגרש הביתי שלה, היא נתקלה בקשי