ברגעים הראשונים, כשמינה צימרמן הגיעה לקמפיין האופנה בכיכובה היא היתה נבוכה. הצעירה היפה שלא היתה רגילה לאור הזרקורים השפילה בתחילה את מבטה. כשהמאפרות החלו לעבוד על פניה וניסו לשמוע ממנה פרטים על חייה היא לא היתה מסוגלת לספר להן הכל ושחררה כמה פרטים בלתי מחייבים.

בואו להצטרף לעמוד של "ידיעות ירושלים" בפייסבוק

כשהמלבישות החלו להלביש ולהפשיט אותה שמלה אחר שמלה היא עדיין היתה קפואה, אבל כשהצלם החל להעמיד אותה בפוזות שונות כשעדשת המצלמה עליה היא החלה להשתחרר. אחר כך, כעבור שעה ארוכה ומפרכת של צילומים, כשהראה לה את התוצאות במצלמתו היא הרשתה לעצמה סוף סוף לחייך.



היא הרגישה כי הדרך הארוכה שעשתה עד עכשיו, ההינתקות מהחברה החרדית שבה נולדה וגדלה כדי לממש את חלום חייה להיות דוגמנית, היתה נכונה. אבל למרות זאת איש על הסט סביבה לא היה יכול לדעת את המחיר הכבד ששילמה על הדרך הארוכה שעשתה מלב ירושלים החרדית, כשהיא עוטה שמלות ארוכות שרוול, לקמפיינים שבהם צולמה משוחררת בשמלות קצרות ובעלות מחשוף.

השבוע הצליחה צימרמן (25) לראשונה לפתוח את הלב ולספר על הדרך הארוכה הזאת, שכללה לא רק ניתוק מהחברה שבה גדלה אלא אף גירושים כואבים, קריעה מבני משפחתה הרבים ואף נטישה של ירושלים בעקבות קריאות הגנאי וההתנכלויות שספגה.

"להאמין וזהו"

"גדלתי במשפחה ליטאית בבית חרדי בקרית ספר", מספרת צימרמן. "למדתי ב'בית יעקב', ואם אנחנו מדברים על דוגמנות, זה מה שנקרא בשפה החרדית 'תלבושת אחידה', שנועדה לכסות בצורה סבירה את הגוף. הכל היה ברור וחד־משמעי שהדרך החרדית היא היחידה הנכונה וכל השאר ממש מסכנים. כילדה קטנה וטובה גם התחברתי לזה, והייתי יותר קיצונית מכולם, מתפללת ומברכת בכל הזדמנות.

"פעם, אולי בגיל שש, שאלתי את אמא שלי משהו על איפה היה אלוהים לפני בריאת העולם או משהו כזה, והיא הזדעזעה ואמרה לי, 'אוי ואבוי. אסור לשאול שאלות כאלה. פשוט צריך להאמין וזהו', וכילדה קטנה הייתי בטוחה שכל מה שאמא אומרת זה נכון וטהור והיא צודקת. המשכתי הלאה כרגיל, התפללתי לאלוהים וביקשתי ממנו בתפילות שאם הוא באמת קיים וזה חשוב לו אז שיעזור לי להאמין בו ולשמור על הכל, ולאט לאט הרגשתי שאני מאבדת את האמונה.

"בכל פעם שניסיתי לעשות צעד קטן עצמאי אמא שלי היתה ממש נלחצת. היא היתה אומרת, 'איזה זבל אני מגדלת', 'בשביל מה אני צריכה ילדים כאלה', 'בגללך אני חולה ויש לי כאבי בטן'. לא יכולתי לסבול את זה. בשבילי זה היה סבל נוראי לחשוב שאני מצערת את אמא שלי, והעמדתי פנים.

"הרגשתי שנותר פער ביני לבין החברות שלי, כי לא יכולתי אף פעם להגיד מה אני חושבת והייתי חייבת לסנן ולחשוב על כל מילה שיוצאת לי מהפה. הרגשתי שאני לא פה ולא שם. שקלתי את המצב ואמרתי, 'אם אני עוזבת את הדת לי יהיה יותר טוב אבל אמא שלי תתמוטט', אז בחרתי להמשיך לחיות בשקר. לא ידעתי כמה זמן אוכל להמשיך לעשות את זה".

"אולי נחכה עם זה?"

בגיל 17, כשהיא מסתירה את הרהורי הכפירה שלה, החלו, כמקובל ברחוב החרדי, לחפש לה שידוך. כשהיא נזכרת בתקופה ההיא נמחק החיוך מפניה והיא מתכנסת בתוך עצמה, ורק לאחר הפסקה ממשיכה לספר.

"הציעו לי כל מיני שידוכים. אני זוכרת שחיכיתי רק לסיים איתם בתחושה שהפילו עלי אסון בפגישות עם בחורים חרדים, כי ידעתי שאני לא רוצה שידוך עם בחור חרדי כי אלו לא היו החיים שרציתי לבנות לעצמי. הרגשתי נורא ולא ידעתי איך ואם בכלל אצא מזה. בכיתי להורים שלי בתחנונים שאני לא רוצה להתחתן בלי להגיד להם את הסיבה האמיתית. אמרתי להם, 'אני לא מרגישה מספיק בוגרת לנישואין. אולי נחכה עם זה, אולי קודם אלמד משהו'. הדבר היחיד שענו לי היה שאם לא אתחתן עכשיו אולי לא אתחתן אף פעם.

"הפגישו אותי עם בחור נחמד ומקסים, אבל לא רציתי אותו. הייתי רק בת 19 ונורא רגישה ולא נפגשתי עד אז עם גברים, ופתאום אני נפגשת עם גבר שאני הבחורה הראשונה שהוא פגש. ידעתי שמצאתי חן בעיניו ולא רציתי לצער אותו, ולא היתה לי הבגרות הזו להבין שזו החלטה הרת גורל, אז אמרתי 'לא'. אחרי זה נפגשתי עם עוד בחור והחלטתי שלבחור הזה אני פשוט מספרת שאני לא דתייה, שאני רק נראית חרדית, והוא באמת נבהל.

"ואז בדיוק חברה הציעה לי את מי שהוא הגרוש שלי היום, שלא היה כזה דוס אלא אחד שלובש חולצה צבעונית ולא מקפיד על קלה כבחמורה אבל חשוב לו הצביון החרדי, להיראות עם כיפה שחורה ולצאת טוב מבחינה דתית. הרגשתי שזה ירצה את ההורים כי הוא בא ממשפחה חרדית מאוד נחשבת והוא גם מצא חן בעיניי, אז זה ייצא לי טוב ולא תהיה לי כפייה דתית מצדו. דאגתי להסביר לו בצורה עדינה לפני שסגרנו שאני לא מאמינה, והוא הסביר את זה בזה שחשבתי יותר מדי כשהייתי קטנה ולכן אני סתם מדברת".

עם חתונת