יום חמישי, שבע בערב, ובבית ברחוב גזר בשכונת נחלאות ממש לא מתכוננים לסוף היום. ארבעת השותפים שגרים שם, סטודנטים בשנות העשרים לחייהם, נערכים למפגש שאמור להתרחש בסלון שלהם בעוד שעה. בצד אחד של הבית כבר מתנהל באותו זמן שיעור בערבית, ובצד השני מתחילים להתארגן לקראת המפגש, כשהפעם הנושא הוא "תיירות כגשר ליישוב סכסוכים", ובו יתארח מרצה מנשיונל ג'יאוגרפיק. "היינו בטוחים שאף אחד לא יגיע וארגנו רק קצת כיסאות", מספרים יונתן חפץ וליאל מגן, שניים מהשותפים והמייסדים של 'על פיקרה'.

שעה מאוחר יותר המקום כבר לא נראה כמו דירת שותפים ממוצעת. 40 איש כבר ממוקמים בסלון, ומגן וחפץ מוצאים עצמם מחפשים כיסאות אצל השכנים. כך נראה עוד יום שגרתי בבית ברחוב גזר, שבשעות היום משמש כדירת שותפים לכל דבר אבל בערבים הופך למרכז קהילתי־חברתי ששם לעצמו מטרה אחת: ליצור אינטראקציה בין יהודים לערבים מחוץ לכותלי האוניברסיטה.



על הדרך
אז מי השותפים ומה עומד מאחורי הרעיון להפוך את דירת הסטודנטים הצנועה שלהם למרכז בעל יומרות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות?
יונתן חפץ (29) נולד בתל אביב ועבר לירושלים עם משפחתו כשהיה בן עשר וכיום הוא תלמיד שנה שלישית להיסטוריה באוניברסיטה העברית ועובד כרכז בבית הלל. ליאל מגן (28) גדל ברעננה בבית דתי־לאומי ימני. בצעירותו התחנך בבני עקיבא ולמד בבית ספר דתי. הוא הגיע לירושלים לפני ארבע שנים, למד מדעי המדינה ומזרח תיכון, והיום הוא לומד פיתוח קהילות בעברית. מגן וחפץ הכירו בשנת שירות בקיבוץ לוטן. שניהם שמעו ערבית בבית: מגן מאביו שגדל בלוב וחפץ מסבו שגדל במצרים והקים קיבוצים של ערבים, היחידים שהיו בארץ וכבר הספיקו להתפרק. "שמעתי תמיד ערבית בבית אבל לא היה רצון ללמוד את השפה ואת התרבות. פיתחתי איזה אנטי. רק בגיל מבוגר יותר הבנתי שאני שקוע בדעות קדומות", מספר מגן.



חפץ: "מבחינתי כל הפרויקט הזה שאנחנו עושים הוא סגירת מעגל, כי בשנת השירות שלנו ליאל היה ימני ואנחנו לא הפסקנו להתעמת. עכשיו אנחנו עובדים יחד לאותה מטרה ולהגשמת אותו חלום. שנינו בצד אחד אבל עדיין יש לנו ויכוחים".
מה זה 'על פיקרה'?

"על פיקרה זה 'דרך אגב' בערבית. הרבה זמן חשבנו על שם לפרויקט שלנו, ואז, באחד המפגשים שעשינו שמענו את אחת החברות שלנו מנהלת שיחה בערבית עם חברה שלה ובמהלך השיחה היא אמרה 'על פיקרה'. שאלנו אותה מה זה אומר. היא הסבירה ונדלקנו. לפני זה בכלל קראנו לזה 'פרויקט מוסררה'. חשבנו שנמצא בית במוסררה ולא מצאנו. רצינו שזה יתרחש על קו התפר. ואז פגשנו את ענבל אבנון, שהזמינה אותנו לגור איתה בבית בנחלאות".

אבנון (26) מנהלת קשרי ממשל בהתאחדות הסטודנטים הארצית וסטודנטית לתואר שני בכלכלה באוניברסיטה העברית: "התפנה שם מקום לשני שותפים, ואמרתי להם, 'בואו תגורו איתנו', והצטרפתי לרעיון".

מגן: "אני מארגן כבר שנתיים קורסים ללימודי ערבית באוניברסיטה ובמרכז העיר, ותמיד ידעתי שאם אשאר פה לתואר שני אני רוצה לקחת את זה שלב נוסף, ליצור מעין קהילה סביב לימוד השפה והתרבות הערבית. קהילה זה שם כבד. הכוונה היא לסוג של חברותא עם כל מיני אינטראקציות שיכולות ליצור חוויה חיובית. גדלתי ברעננה ובשנים האחרונות למדתי גם בבית הספר הבינלאומי בערבה. הייתי ביפו וראיתי שאפשר לחיות באינטראקציה הרבה יותר טובה. ואז עברתי לירושלים וראיתי שדווקא פה האוכלוסיות מאוד מופרדות. החלטתי להיאבק למען שילוב בין היהודים לערבים בעיר הזאת".

חפץ: "אני גר בירושלים כמעט 19 שנה ואני יכול להגיד בבירור שרוב החוויות שיש לחברה שלי ולשכבת הגיל שלי עם 'האחר' בירושלים לא היו חוויות חיוביות. הניתוק בין יהודים לערבים מורגש לא רק בעיר אלא גם באוניברסיטה, שם כביכול המחיצות היו צריכות ליפול ביתר קלות. הרעיון מאחורי המרכז הזה הוא לשנות את החיבור בין מזרח למערב, לחזק אותו. כמעט שאין שום קשר בין מזרח העיר למערבה, אין שום פעילות אמיתית שמגשרת בין שני הצדדים האלה בירושלים".

מגן: "באוניברסיטה ניסו לעשות כמה פרויקטים בכיוון, אבל הרגשנו שזה מנותק מחיי היומיום. חשבנו שאם נעשה את זה מחוץ לשעות הלימודים ובמיקום שונה זה יהיה שונה, טבעי, אמיתי ולא מאולץ".

מזרח ומערב
הניסיון לקרב בין צעירים משני העמים החל בארוחות ערב משותפות לסטודנטים ערבים ויהודים, שארגנו חפץ, מגן ואבנון בדירתם באוגוסט 2013. ליד שולחן האוכל נולד המיזם 'על פיקרה' ומארוחות משותפות הוא הפך למה שהוא היום.

בין הפעולות המשותפות ליהודים ולערבים שארגנו חברי 'על פיקרה' עד היום, היו ערבים על קולנוע ישראלי וערבי, סיורים משותפים שעסקו בחגיגות הכריסמס במזרח העיר, תכנון אורבני, לימודי אזרחות, הרצאות על הייטק בירושלים וחיבור בין מזרח למערב. הבמאיתלון חמוד,