את מטוס האף־16 שחלף מעל בית הספר בויאר לפני כשנה הטיס תת־אלוף רונן שמחי, יליד מושב משען, מפקד בסיס נבטים וכיום נספח צה"ל בסינגפור. בכיסא הנווט שלצדו ישב תת־אלוף דדי שמחי (אין קרבת משפחה), יליד מושב הודיה בדרום, בעבר נספח צה"ל בסין וכיום רמ"ט פיקוד העורף. "הוא לקח אותי לסיבוב באף־16", נזכר דדי שמחי בחיוך, "ולפתע שאל אותי אם בא לי לעבור מעל בויאר, בית הספר שבו למדנו וגרנו בשנות התיכון שלנו. ברור שרציתי. זה היה רגע מאוד מרגש עבור שנינו, אולי אפילו סגירת מעגל והבעת תודה על כל מה שהמקום הזה העניק לנו".

עוד על החינוך בעיר:
הבשורה להורי בתי הספר הייחודיים
תחרות הקליפים ששיגעה את התיכוניים
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

מה הבעת תודה? תמיד אמרו של'פנימיסטים' מהפריפריה היה קשה בבויאר.
"אם נהיה הוגנים, בבסיס הרעיון להוציא ילדים מצטיינים מעיירות הפיתוח ולהביא אותם למקום אחד, כדי שיחזרו אחר כך למקום מגוריהם ויעלו שם את הרמה, היה משהו כפוי ולא נכון. אבל על בויאר ועל מה שהוא העניק לנו יש לי רק דברים טובים להגיד".



במשך השנים התפרסמו כתבות על פגיעות שנגרמו לנפשם של ילדי הפנימייה הללו, שהגיעו לבויאר מהמושבים ומעיירות הפיתוח ברחבי הארץ. נטען שבויאר קרע את הילדים מביתם, מסורתם, שורשיהם, משפחתם וחבריהם ודיכא את מוצאם המזרחי. דרשו מהם להידמות לתלמידי בית הספר הירושלמים, שהגיעו משכונות מבוססות כמו בית הכרם ורחביה וחזרו מדי יום לביתם, בעוד חבריהם לכיתה נשארו בחדריהם בפנימייה ששכנה ליד בית הספר.

מבין אלפי בוגרי בויאר, ציון רגב (47), העובד כמנהל אחריות חברתית בחברת גזית־גלוב, הוא אולי אחת התשובות החדות ביותר לביקורת שהוטחה במשך שנים בבית הספר הירושלמי. החוויה של רגב, בוגר מחזור 83' שהגיע מקרית מלאכי, היתה כה חזקה וחיובית עד לפני כמה שנים הוא אפילו חזר והתמנה בעצמו למנהל הפנימייה. כיום הוא עוסק בחינוך בפריפריה, שממנה הגיע. "שנים חיכיתי לכתבה הזו", הוא אומר. "נעשה כאן עוול עצום לאלפי בוגרים 'פנימיסטים' כפי שקראנו וקוראים להם, שיצאו חוצץ נגד הכתבות והסרטים שהציגו בוגרים כמו חנה אזולאי־הספרי ('מחוננות') ואמיר גרא ('ילדי הצוללת'). כתבו עלינו בעיתון כל כך הרבה דברים, ואנחנו בכלל לא ידענו שאנחנו כאלה".

הרווארד בירושלים
בית הספר בויאר שיחגג החודש יובל שנים (אתר הכנס: www.boyer50.com), הוקם בשנת 64' בידי האגודה לקידום החינוך בישראל. צבי גלאון, שהיה סגן והמנהל ומנהל בויאר בשנות ה־70, נזכר: "לו בויאר, שעל שמו נקרא המוסד, היה קבלן ונדבן יהודי אמריקאי. הוא היה חבר ותיק של גולדה מאיר, וכשהיא פנתה אליו וביקשה את עזרתו להקמת בית ספר הוא אמר שהיא הגיעה אליו בדיוק בזמן. מתברר שבויאר רכש ליום הולדתה של רעייתו מיי יהלום גדול ויקר. אשתו סירבה לקבל את המתנה וביקשה שיתרום את הכסף למוסד חינוך בישראל ואף יוסיף עליו. אז הכסף נתרם ובית הספר נקרא על שמה".



המטרה בהקמת בית הספר היתה לצמצם את הפערים החברתיים והחינוכיים בישראל וליצור אינטגרציה בין תלמידים מחוננים ממשפחות מעוטות יכולת מכל רחבי הארץ לבין אחיהם המבוססים יותר מהערים הגדולות. ואכן, רבים מבוגרי המוסד, הן הירושלמים והן אלה מהפריפריה, השתלבו לאחר מכן בצורה מרשימה בתפקידי מפתח בתחומי התרבות, התקשורת, המדע, הרפואה והביטחון.

"בסוף כיתה ז' שמעתי על מבחני מיון לפרויקט מיוחד לילדים מחוננים מאזורים טעוני פיתוח", נזכר אבינועם שלמה מאשקלון, בוגר מחזור 79' וכיום רואה חשבון, שקבע את משרדו בקרית מלאכי. "שמחתי מאוד להתקבל. זה היה עולם אחר ומרתק. אמנם היה לי קשה להתנתק מהמשפחה, כמו כל ילד בגילי, אבל זו היתה חוויה עצומה".
"שלחנו את האחים הקטנים שלי ללמוד בבויאר", מספר משה יוספי על אחיו הצעירים - שופט בית משפט
השלום יוסף יוספי והקרדיולוג פרופ' חיים יוספי, שניהם תושבי אשקלון כיום. "חיינו אז בדירה של חמישים מטר ולא היה להם מקום ללמוד. אבא נפטר כמה שנים לפני כן, לאמא היה קשה כי היא עבדה בלי סוף. זה היה הישג עצום, עבורנו ועבורם, שהם התקבלו".

"אתה יודע מה זה עבור ילד מקרית מלאכי להתקבל לבויאר בשנות ה־70?", ממשיך וצוחק רגב. "זה כאילו התקבלת להרווארד. אתה יודע איך אבא שלנו הסתובב בעיר בראש זקוף על זה שכולם יודעים שארבעת הילדים של יחזקאל מהדגים לומדים בבויאר?".

זוהר בפילהרמונית
רוב הבוגרים שאיתם דיברנו דוחים את הטענות כאילו בכור ההיתוך של בויאר מחקו את התרבות המזרחית שהביאו איתם מהבית. "אתה מגיע מהפריפריה ומגלה עולם חדש", אומר רגב, "עם מוזיקה ותרבות ואנשים שונים בתכלית, והפער עצום מכל מה שהכרת עד היום. אז אני יכול להבין לחלוטין את הדיסוננס של מי שאמר שדיכאו את