"תגידי, לא פחדת להגיע לכאן אלינו לליפתא?", שואלת אותי בביישנות מ', אחת הנערות במרכז הגמילה לבני נוער בליפתא.

"למה שאפחד?", אני שואלת אותה.

"כי אנחנו כולנו פה בגמילה מסמים. כולנו היינו עד לאחרונה מסוממים שלא יודעים מה קורה איתם. אילו הייתי בן אדם נורמטיבי הייתי פוחדת להגיע לכאן".

תחנת הסמים של רון פתאל
נערים ירושלמים: כך אנו קונים סמים
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

שביל עזים תלול מוביל אל מג"ל ליפתא (מרכז גמילה מסמים). צמיגי המכונית נאחזים בקושי בשרידי האספלט שפעם כיסו את השביל, עד שער ירוק גדול שנפתח וזורק אותך לעולם אחר.



בתוך בוסתן ענק המלא עצי פרי פועל יותר מ־20 שנה המקום הנחשב לאחד המרכזים המקצועיים הוותיקים בישראל לגמילה מסמים ואלכוהול. במשך השנים עברו במקום, הנמצא באחריות האיגוד הירושלמי למאבק בסמים, מאות צעירים. גם שיעורי ההצלחה שלו נחשבים לגבוהים במיוחד - כ־50 אחוז לא חוזרים לסם. עכשיו העירייה מאיימת לסגור את המקום בגלל גירעונות של כחצי מיליון שקל, בטענה כי אין שם מספיק מטופלים.

"כואב לי הלב על המקום. זה הבית שלא היה לי מעולם, המקום היחיד שבו אני מרגיש מוגן, ועכשיו גם זה עומד להיעלם", אומר עמוס (שם בדוי). "אני נמצא כאן כבר 61 יום, כלומר 61 יום אני נקי מסמים, מתעורר כל בוקר ומצחצח שיניים ועובד בגינה".

לצאת מהמעגל
עשרה נערים ונערות, ארבע בנות ושישה בנים, בני 17 עד 20, נמצאים במרכז בסבב הנוכחי. כל אחד מהם התגלגל לרחוב כבר בגיל עשר, הידרדר לסמים. חלקם עסקו בסחר בסמים כבר בגיל 14. עכשיו הם פה בניסיון לצאת מהמעגל הזה, וכל יום הוא ניצחון גדול עבורם.

ביום שישי בשעה 14.30 המטופלים עסוקים בהכנות לשבת, בהדרכת המדריך הטיפולי יוני שחר. שבע שנים הוא בליפתא, עושה משמרות של 37 שעות, והכל תמורת 5,000 שקל בחודש. לידו עומר, המדריך הטיפולי הנוסף ממזרח העיר, ואחמד, סטודנט לרפואה שנה חמישית שעובד במקום כאח, כי אסור להשאיר את המטופלים לרגע ללא השגחה רפואית.

במשך השבוע מועסקים במקום 18 אנשי צוות, עובדים סוציאליים ופסיכולוגים. כולם נמצאים בסכנת פיטורין. לשבעה מהם כבר נערך שימוע, לאחר שנמסר להם כי המרכז עומד להיסגר בסוף החודש.

שער הברזל נסגר הרמטית, המצלמות מופעלות. עד לאחרונה הועסקה שם חברת אבטחה, אך בשל הצמצומים הותקנו עוד מצלמות ומנעולים במקום השומרים. אין נכנס ואין יוצא.



יום שישי זה קשה במיוחד. החבר'ה מצוברחים אחרי שיום קודם עזב את המקום אחד מחבריהם המשתמש בסמים קשים. "הוא היה כאן כמה ימים, כבר פעם שנייה, ולא החזיק מעמד", מספר שחר. "אי אפשר להחזיק כאן אנשים בכוח, וכל פרידה כזו היא סוג של כישלון למטפלים וגם למטופלים".

"אבל זה חלק ממהות המקום. לא כולם מצליחים לסיים את המסלול ולהגיע לקו הגמר. זה קשה", מוסיף עומר.

"קו הגמר הוא 90 יום. המטופל יודע כי הוא חייב להיפרד מהסמים. אם הוא סובל מקריז בימים הראשונים הוא מטופל על ידי פסיכולוג או באמצעים רפואיים", אומרת רוני מאיר, העובדת הסוציאלית הראשית. "היו מקרים שנער שהגיע למג"ל היה מצויד בהמון כדורים נרקוטיים וסמים, עמד בסמוך לשער, עישן ולקח כדורים, אבל ברגע שהוא נכנס לתוך מג"ל הוא מסר לצוות את כל מה שהיה לו בכיסים".

מיליון דולר בייבי
15:00: על המרפסת המקיפה את מבנה האבן מתגודדים עשרת המטופלים להפסקת סיגריה. כולם מעשנים כבדים. "המשפחות מביאות להם. לעתים אנחנו רוכשים עבורם את הסיגריות במרוכז", מסביר שחר. מדליקים סיגריה בסיגריה, אבל הכללים ברורים - מעשנים רק מחוץ למבנה.

יש כאן זוגות בין המטופלים?
"זה אסור. הבנות פה הן כמו קרובות משפחה שלי. אני אוהב ומכבד אותן, אבל אין כאן שום דבר מיני", אומר אחד המטופלים. וישראל מוסיף: "יש פה גבולות. אני מתייחס לאישיות שלה, אם היא נחמדה, אם היא כמו משפחה שלי, עזרה לי בטיפול".

שחר מבקש מישראל (17.5), נמוך קומה בעל מבנה אתלטי, שנבחר לחניך תורן המתאם עם הצוות הטיפולי, להכניס את כולם לשיחה על הצפוי בערב.

הבנות נכנסות למטבח ומתחילות לקלוע את החלות לקראת ארוחת השבת. את הבצק הכין הרי. "מי שלימד אותי לעשות בצק שמרים הוא עומר, שאמר לי איך מערבבים את הקמח עם שמרים ומים פושרים. לשים ומשאירים שעה במקום חם כדי שהבצק יתפח. אני מכין גם את הבצק לפיצות, אבל שם אני מערבב קצת חלב", הוא אומר בגאווה.

בכניסה למועדון, שאותו מסדרים בינתיים הבנים לקראת השיחה השבועית, תלוי שלט ענק: "מיליון דולר לא שווים חיים של בן אדם". המועדון, הכולל אקווריום, מכשיר טלוויזיה, מחשב וספרייה קטנה, הוא הלב של מג"ל. פה נערכות הפעילויות החברתיות. הספרים כולם הגיעו מתרומות, וכך על המדף, לצד 'הקיץ של