האם ירושלים עומדת להפסיד את אחת משכיות החמדה המיוחדות ביותר שלה? בעוד הוויכוח על גורל הכפר ההיסטורי ליפתא בכניסה לעיר מתארך, המתחם המתאפיין בערך שימורי רב מתבלה ונהרס במסלול שנראה בלתי הפיך. אבני הבניינים ההיסטוריים נגנבות באופן תדיר, הכפר סובל מתופעות חוזרות ונשנות של ונדליזם, וגם פגעי הטבע נותנים את אותותיהם ותורמים להרס המבנים.

תלמיד ירק על המורה - הכיתה לא תוגש לבגרות
התושבים הצילו את 'האוזן השלישית' בירושלים
• כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

מבט בתמונות של הכפר משנת 2004 ממחיש היטב את הקצב שבו הוא נהרס עם השנים. בצילומים נראה מספר לא מבוטל של מבנים שקרסו מאז או שהאבנים שלהם נגנבו. בהשוואה למצבו המתפורר כיום, הכפר נראה אז אחרת לגמרי, אף שמדובר בעשר שנים בלבד. התקופה הזו מצטרפת לעוד כמה עשורים של הרס מתמשך, מאז נטשו תושבי הכפר הערבי את בתיהם בתחילת מלחמת העצמאות, לפני 66 שנה.



גורמי שימור וארגונים סביבתיים מזהירים שאם לא תיושם בשנים הקרובות תוכנית הבנייה המאושרת בכפר, שכוללת הקמת כ־200 יחידות דיור ושימור של הבתים שנותרו בו, זו תהיה בכייה לדורות. לדבריהם, הדרך היחידה להפסיק את ההרס המתמשך היא לייבא למקום חיים באופן מלאכותי. אם זה לא ייעשה, הדיון על שימור הכפר יאבד כל טעם פשוט מפני שלא יישאר כבר מה לשמר.

מנגד, פעילים ואנשי מקצוע, כולל אדריכלים בכירים, דורשים לבטל לצמיתות את תוכנית הבנייה ואף פנו לארגון אונסק"ו וביקשו שיכריז על הכפר כאתר מורשת עולמית. לפני כשבועיים התקיימה ישיבת מליאה של הוועד הישראלי של אונסק"ו, הכפוף למשרד החינוך, והחלטה צפויה להתקבל בקרוב.

בקרב המתנגדים לתוכנית מקווים כי הכללת האתר ברשימה המיועדת של אתרי המורשת העולמית בישראל תטרוף מחדש את הקלפים ותסתום פחות או יותר את הגולל על יישום תוכנית הבנייה שאושרה במתחם.

בעד בנייה (כי אין ברירה)

הכפר ליפתא, שנמצא בתחומי שטח השיפוט של עיריית ירושלים, בנוי על המדרון היורד לנחל שורק ליד הכניסה לעיר. במקום נותרו כיום שרידיו של כפר ערבי שהוקם במקור במאה ה־16. שטחו כיום כולל כ־500 דונם שבהם נמצאים שרידי המבנים ששרדו במקום ושטחי החקלאות והבוסתנים הסובבים את הכפר. בעבר השתרעו אדמות הכפר על כ־9,000 דונם לאורך כל השוליים הצפוניים של ירושלים, עד אזור הר הצופים.

כיום נשארו באתר כ־55 מבנים היסטוריים בעל ערך שימורי ואדריכלי רב, שנמצאים בסכנה מתמדת של הריסה, שוד אבנים ונזקי טבע. היסטוריונים מזהים את הכפר גם עם 'מי נפתוח' המקראית, והוא נזכר בכתובות מצריות קדומות. באזור יש גם שרידים של חווה חקלאית מהתקופה הצלבנית.

לאורך השנים עלו על סדר היום תוכניות שביקשו לפתח את המתחם ולבנות בו, אך התוכנית הסטטוטורית לכפר אושרה רק בשנת 2006 וכוללת בנייה של 212 יחידות דיור יוקרתיות. התוכנית כוללת הוראות לשימור הבתים ההיסטוריים, השבילים והטרסות. כמו כן, כתנאי למתן היתר בנייה יידרשו היזמים להיעזר בשירותיו של משרד אדריכלים שמתמחה בשימור.

על פי התוכנית, המשרד ילווה את הבינוי בכפר, יבחן את ההיבטים האדריכליים, הנופיים, והיבטי השימור, השיקום והשחזור של כל מבנה. רק אחרי שייתן אישור בכתב על יישום ההיבטים האלו בהיתר תוכל רשות הרישוי לאשר את הבקשה.

על בסיס התוכנית הזו פרסמה רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) בשנת 2011 מכרז לחכירת עשרה מתחמים בלב הכפר. המכרז עורר ביקורת מיידית, בעיקר מצד נאמני השימור האדריכלי שהגישו נגדו שתי עתירות. טענתם העיקרית היתה שרמ"י הטילה את ביצוע סקרי השימור על היזמים שיזכו במכרז במקום על רשות מוסמכת. השופט יגאל מרזל החליט לקבל את העתירה ולבטל את המכרז.

כעת עורכת רשות העתיקות סקרי שימור מפורטים כדי למלא את התנאים להוצאת מכרז חוזר. מדובר בתהליך מורכב שעלול לארוך שנים, ובינתיים פנו המתנגדים לבנייה למסלול מקביל להכרה בליפתא כאתר מורשת עולמית. אם המהלך הזה יעלה יפה, ייתכן והתוכנית המאושרת תשונה.

דווקא חלק מהקנאים הבולטים ביותר לשימור ערכים היסטוריים וערכי טבע טוענים שהדרך היחידה לשקם את הכפר ולשמר אותו היא על ידי יישום של התוכנית המאושרת. אברהם שקד, נציג הארגונים הסביבתיים בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, טוען, "אחת הסיבות שלא התנגדנו לתוכנית, שהובאה לפתחנו כבר לפני 15 שנה, היתה החלופה - גניבה והרס של המבנים לאורך השנים. אני לא רואה דרך לקיים את המקום הזה או את מה שנשאר ממנו בלי שיגורו שם אנשים. זה דורש נוכחות ושמירה בלתי פוסקת. אחרת אנחנו רואים שהכפר הולך ונגנב באופן יומיומי. אני לא מאמין שהדרך הנכונה היא להשאיר אותו כמוזיאון אבן ריק מאנשים. הוא לא ישרוד".

מנהל המועצה לשימור אתרים במחוז ירושלים איציק