צילום: שלומי כהן דו־קיום בחוג לאמנויות לחימה: על רקע המצב הבטחוני הרעוע ברחבי העיר, קבוצת נערים ערבים וחרדים בני 21-16 מוכיחה כי אפשר גם אחרת. בחודשיים האחרונים הם מתקבצים פעם בשבוע ומתאמנים ביחד בקפואירה. "זו לא רק אמנות וזה לא רק קפואירה", מסביר מחמוד, מדריך נוער שעובד עם הקבוצה. "משהו אחר יוצא במפגשים האלה".

קבוצת האזרחים שמגינה על הנהגים הערבים
ירושלים: נפלה במדרכה ותפוצה ב-90 אלף שקל
ללא מרשם: כדורים נגד חרדה לכל דורש

מאחורי החוג המיוחד, שהחל לפני כחודשיים, עומדת המחלקה לפרויקטים בחטיבה לקידום נוער בעירייה. קפואירה היא אמנות לחימה ברזילאית שתנועותיה מסוגננות ומזכירות לעיתים ריקוד. הנערים הערבים, שהם הלוחמים המנוסים יותר בקבוצה, מלמדים את הנערים החרדים תנועות חדשות בתוך מעגל שיוצרים חבריהם לקבוצה.



אלא שביקור קצר באחד האימונים מוכיח שהאינטראקציה שקיימת מחוץ למעגל הריקוד מעניינת לא פחות. "החבר'ה מוציאים את הכעס, מוציאים את הדברים הרעים שיש להם דרך הקפואירה", מסביר מחמוד. "הם לומדים איך להתמודד, להוציא את הכעס ואת הדברים שהם חווים בצורה אחרת - דרך הספורט. זו גם אפשרות לשבת ולשמוע ולדבר, והכי חשוב שהם רואים שיש מישהו ששומע אותם".

המטרה המרכזית של המפגשים, מעבר לקפואירה כמובן, היא להכיר את האחר, שבבית נתפס בהרבה מקרים כאויב. בשיחות עם החניכים עולה כי רבים מבינים במהירות שהשד בעצם לא נורא כמו שמציירים אותו בעמודי החדשות ובתעמולת ההסתה.

אחרים מספרים שברכת השלום הפשוטה, לחיצת הידיים, השיחה בה מתאמים תנועות והארוחה החמה שאוכלים בצוותא אחרי שעות של פעילות, משדרות קצת אופטימיות ותקווה לעתיד טוב יותר מול המציאות העוינת אליה יחזרו בהמשך הערב, כל אחד בשכונתו.

"המטרה של המפגש היא לא לשנות תפיסות ואמונות אלא קודם כל להכיר אחד את השני ולקבל אחד את השני כבני אדם, לא דרך מה שמוצג היום בטלוויזיה. כאן בתוך הסטודיו רואים תמונה אחרת לגמרי. כאן פתאום רואים נערים שרוצים להכיר, רוצים שקט ושלום, רוצים לחיות. רוצים לקום בבוקר ולא להרגיש מאוימים", מסכם מחמוד.