ציום: מהאלבום הפרטי ציון עמר בן ה־81 מגיע על אופנוע הקוואסאקי שלו לגן סאקר כשהוא חובש קסדה ומעיל עור של אופנוענים. הוא מתייצב בקצה השביל ומתחיל להדהיר את מפלצת הפלדה הדו־גלגלית שלו, מזנק, מרים את הגלגל הקדמי קדימה כשהוא נוסע על הגלגל האחורי בלבד. כשקהל הולכי הרגל, הכולל כמה ספורטאים חובבים בהליכה היומית או בריצת הבוקר ואמהות צעירות עם ילדים, נעמד בצד משתאה וחלקו אף מוחא כפיים בהתלהבות, הוא עורך סיבוב מהיר עם האופנוע, נעמד עליו, מניף את שתי ידיו לצדדים כאשר האופנוע ממשיך לדהור.

חדש: דוחות לאופנועים שחונים על המדרכה
מה עשה אופנוע של עיתונאי בכיר בלב חברון?
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet


עמר נהנה מהמבטים הנדהמים של המטיילים בגן, כאילו לא עברו כבר יותר מ־60 שנה מאז דהר, כשהוא ידוע בעיר בשם 'הנשר השחור', על אופנוע מצ'לס 41, באותו מקום ממש, בג'בלאות שייח' באדר, לעיני אלפי ירושלמים משתאים.

"הוא עדיין רזה, שמור, נראה צעיר בעשרות שנים ממי שחוגג השבוע 81 שנה. גם היכולות שלו על האופנוע לא החלידו עם השנים. זו כנראה רק ירושלים שהשתנתה מאז שנות ה־60 התמימות, שבהן חצה הגבול את העיר לפני שחוברה לה יחדיו, והלכה והתעבתה, הלכה ושינתה פניה.

"יש מאחוריי אולי מיליון קילומטרים של רכיבה, אבל אני רוצה רק להמשיך לרכוב", אומר עמר, שבסוף השיחה מציע לי סיבוב על אופנוע הקוואסאקי שלו.




"יש לי שישה אופנועים בבית ועוד מוסך ברחביה. כולם אומרים לי, 'בגיל שלך, תעזוב כבר את האופנוע. קח איזו פורש יפה ותעשה איתה דאווינים בעיר'. אבל אני תמיד אומר שברגע שייקחו ממני את האופנוע זה כאילו שירו לי כדור בראש".

בירידה מטבריה
'הנשר השחור' יורד מהאופנוע וצופה בקבוצת נערים מתנשפים בתחרות ריצה, כנראה כחלק משיעור ההתעמלות בבית הספר. מראה הנערים המתנשפים החזיר אותו לילדותו בנחלת אחים הקרובה, שם גדל ממש מעבר לכביש. "הילדים בשכונה אהבו אותי, אבל באותה מידה גם פחדו ממני", מספר 'הנשר' בחיוך רחב. "הם ראו בי מאצ'ו והיו מבצעים כל מה שאני אומר להם, אחרת היו מקבלים ממני מכות".




ההוראות שחילק עמר לפקודיו הילדים נגעו בעיקר להרכבה מאולתרת של כלי רכב מתנייעים. "אוטו לא ממש הייתי יכול לקנות אז הייתי בונה עגלות וקורקינטים. היה לי ראש טכני. הייתי הולך לגראז'ים בתלפיות ובממילא ומבקש מהם שישמרו לי מתכות. רציתי לנסוע ברחובות תלולים כמו טבריה ואבן ספיר בנחלאות אז הייתי חייב גם ברקסים. באותו זמן היו עושים נעליים מסוליות קרפ, אז הייתי מצמיד את הסוליה לשכבת העץ וככה היה לי ברקס. הילדים היו דוחפים אותי בעלייה, ובירידות כולם היו עולים על העגלה והיינו מידרדרים ביחד למטה. בדרך כלל לא היינו מסיימים עם איברים שבורים".

עמר, שגדל בנחלת אחים, התנסה בגיל 13 לראשונה ברכיבה על כלי רכב דו־גלגלי, ותתפלאו לשמוע (או שלא) שהוא ממש לא היה שלו. "בתקופה ההיא (1946) היית מקבל חלב רק מהחלבן", משחזר 'הנשר'. "החלבן שלנו, שלצערי נפטר בתחילת החודש בגיל 87 (בדומה לרוב האנשים שבהם נזכר עמר במהלך הריאיון; ג"צ), היה נוסע באופניים עם מנוע עזר. הייתי מחכה שהוא יעלה לבתים כדי לחלק לאנשים את החלב ולוקח לו סיבוב על הטוסטוס. יומיים הסתובבתי עם הטוסטוס שלו, אבל ביום השלישי הוא תפס אותי על חם. הוא הרביץ לי, אבל התענוג שברכיבה היה שווה את זה. יום לאחר מכן שוב גנבתי לו את הטוסטוס, והוא שוב תפס אותי והביא לי מכות. הוא אמר לילדים שעזרו לי, 'רק אתמול הרבצתי לו והיום הוא שוב גונב? בשר חמורים בשרו'".

נשר בשמיים
החיה שעמה מזוהה עמר היא נשר, לא חמור, ולאחר שהניח לחלבן לנפשו פנה לאילייה, "הרוכב מספר אחת בירושלים", לדבריו, כדי שישביע את התמכרותו לאופנועים. "לאילייה היה אופנוע מצ'לס (מותג אופנועים בריטי שפעל מ־1889 עד 1966 ולאחרונה חודש ייצורו; ג"צ)", משחזר עמר, "ואחרי שנדנדתי לו מספיק הוא הסכים להרכיב אותי. למדתי בתלמוד תורה אבל הראש שלי היה באופנוע. אילייה זיהה את זה והפך אותי לשפוט שלו. מה שהוא היה אומר הייתי עושה - בייביסטר לתינוק, לקנות לו דברים במכולת - העיקר שייתן לי לרכוב על האופנוע שלו. הייתי משרת אותו והוא היה לוקח אותי לרכוב ברחוב רופין, שם היה המוסך של המקשר (חברת האוטובוסים שפעלה בעיר עד 1967; ג"צ). הוא היה שולח אותי לרכוב לבד ומחכה לי, אבל אז עוד לא ידעתי איך לעשות סיבוב, אז בשביל לחזור לאילייה הייתי מכבה את האופנוע, שם בניוטרל, מסובב ונוסע".

אילייה, שהתפרנס מהשכרת האופנוע שלו לפי שעות, איבד את רישיונו בעקבות מעורבותו בתאונה. הוא חיפש נהג שיפעיל עבורו את העסק, והחליט כי עם הגיעו לגיל 14 הגיע הזמן שציון עמר הקטן יוציא רישיון לאופנוע. "הטסטר הביא אותי ליד קולנוע