צילום: שלומי כהן "חולי אלצהיימר לא יזכרו את השם שלהם, אבל המנגינה ששמעו ושרו בילדותם היא זיכרון שנחרת במוח ולא נעלם", מסביר הרקדן ניר אליהו, בניסיון לתאר במשהו את החוויה המיוחדת שעוברת מ', חולת אלצהיימר שהריקוד שיפר את מצבה הבריאותי.

הטיול של חולה האלצהיימר הסתיים בתוך בסיס
מרכז לחולי אלצהיימר יוקם במעלה אדומים
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

מ' בת ה־79 היתה אישה פעילה ומוערכת - אך בשנה האחרונה הידרדר מצבה בעקבות מחלת האלצהיימר, עד שלא זכרה את שמה. פעם אחת אף איימה לשים קץ לחייה, ובדיור המוגן שבו התגוררה כבר התכוננו להעבירה למחלקה סגורה לתשושי נפש. אלא שלאחרונה החלה מ' לרקוד וחל שיפור ניכר בתפקודה. כדי להחזירה לפעילות התרבותית בדיור המוגן הוחלט לארגן עבורה ערב הוקרה מיוחד שיכלול הופעה שלה עם רקדן מקצועי.

העבר שנשכח
מ', שהיתה בעברה סוכנת מוסד, היתה נשואה לשגריר ושנים ארוכות תרמה רבות ליחסי החוץ של המדינה.



ב־11 השנים האחרונות מ' מתגוררת בבית אבות יוקרתי בעיר. בשנים האחרונות, עקב ירידה קוגניטיבית בתפקודה והתחלה של מחלת האלצהיימר, החליט בית המשפט למנות לאפוטרופוס שלה את המרכז הישראלי לאפוטרופסות – הקרן לטיפול בחסויים, זאת עקב היותה אלמנה ללא ילדים וללא משפחה קרובה.

"כשהיא הגיעה לבית המוגן ראיתי אישה נמרצת, צנועה ואצילית, שעבדה, נהנתה, קראה ספרים, ועם זאת מההתחלה שמרה על פרטיותה", מספרת סגנית המנהל בדיור המוגן. "בשנים הראשונות היא לא ממש התערבבה עם שאר הדיירים, ועם הזמן החלה להיחשף ולהיות חלק בלתי נפרד מהבית".

בסוף השנה שעברה החל מצבה של מ' להידרדר והיא אפילו לא זכרה את שמה. בימי השרב של חודש אוגוסט היא לבשה סוודרים וטענה כי "הסתיו כבר התחיל".

היא גם התנהגה בצורה מוזרה ואף איימה להתאבד. בבית המוגן כבר החלו לחשוש לחייה וביקשו להעבירה למחלקה לתשושי נפש. מלכה רצקוף, רכזת הטיפול במרכז הישראלי לאפוטרופסות, שחששה מהנזק הנפשי שייגרם לה עם המעבר לבית אבות אחר, התעקשה שמ' תישאר באותו בית מוגן. רצקוף אף הראתה דו"חות רפואיים שהעידו כי לא נשקפת סכנה לחייה, ובמקביל כל הניסיונות לאתר מחלקה לתשושי נפש שתתאים לצרכיה עלו בתוהו. "לא רצינו שהיא תישלח למחלקה סגורה. חיפשנו בכל רחבי הארץ מקום שידאג לצרכים שלה. הרגשתי שאנחנו יכולים לתת לה מקום כחלק מהקהילה בבית המוגן, רק צריך לתפור לה את המסגרת הנכונה", מספרת רצקוף.

"באחת השיחות שהיו לי עם מ' היא חשפה בפניי שהיא אהבה לרקוד בצעירותה וניגנה בפסנתר. משם התחלתי להבין שיש לנו כיוון שעשוי לסייע לה, ושלחנו אותה לסטודיו לריקודים סלוניים".

מנגינה שבלב
כחלק מהמסגרת החדשה שנבנתה עבור מ', הוחלט לצרף אותה לחוג ריקודים פרטי, במקביל ללימודי נגינה בפסנתר. מאז, באופן מפתיע, היא החלה לפרוח. מדריך הריקודים לימד אותה ריקודים סלוניים וריקודי ג'אז ומצבה השתפר לאין ערוך. היא חזרה לאט־לאט ליכולת תפקוד נפשית גבוהה מאוד.

"במחלת האלצהיימר מרבית הדברים בראש נשכחים, אבל התנועה והמוזיקה, שהם בין הערוצים הראשונים שאנחנו לומדים בגיל צעיר, הם גם האחרונים להיכחד", מסביר ניר אליהו, בעל סטודיו לריקוד סלוניים ולטיניים בהתמקדות באלצהיימר ובדמנציה שרוקד עם מ' שלוש פעמים בשבוע. "בבית המוגן היא יושבת ובוהה, ואצלי היא רוקדת, מספרת בדיחות, צוחקת ולומדת מחדש להיות במרכז כפי שהיתה בעברה. יש שלב במהלך הריקוד המשותף שלנו שהיא מובילה ואני פשוט עוצם את עיניים ומרגיש בטוח".

בעקבות הריקוד חל שיפור משמעותי בתפקודה של מ' והיא עוברת תהליך שיקום ומנסה לחזור לעצמה. התברר כי בעקבות מחלתה התרחקו ממנה דיירי בית האבות וכל החברות שהיו לה במקום ניתקו ממנה מגע.

כדי להחזירה לפעילות התרבותית ולתת לה מקום של כבוד, החליטה הנהלת בית האבות, יחד עם המרכז הישראלי לאפוטרופסות, לארגן עבורה ערב הוקרה מיוחד, שיכלול ריקודים והופעה שלה יחד עם אליהו ורקדנים מקצועיים נוספים מול כל הדיירים והאורחים שהוזמנו למסיבה והקרנת מצגת על חייה ועברה.

כשמביטים בעיניה של מ' קשה לפספס את מבטה המזוגג, הלא מפוקס, הנשקף מתחת לאיפור של ריסיה, אבל לריקוד חוקים משלו. לאחר ארוחת הערב החגיגית שהכינו לדיירי הבית המוגן נכנסה מ' יחד עם אליהו לאולם קטן ורקדה מול קהל האורחים שהגיע לקול צלילי השיר 'רינה' של נתן אלתרמן, כשהיא נעה בחופשיות ובקלילות כאילו היתה שוב נערה.