צילום: גיל יוחנן בחדרו של דוד גל יש שתי תמונות בולטות שתופסות מיד את העין. באחת נראה פרופ' יהודה אלקנה ז"ל, מי שלקח את גל תחת חסותו בתקופת הצבא, ובשנייה דמותו של ליאור אזולאי ז"ל, תלמידו שנהרג בשנה הראשונה לכהונתו כמנהל הגימנסיה העברית.

רגע לפני שהוא אורז את התמונות לקרטון ומעביר אותן למשכנו החדש במשרד החינוך, שם יעבוד כסגן מנהל אגף הבחינות, נזכר מנהל הגימנסיה ב־12 השנים האחרונות בילדות הקשה והכמעט בלתי אפשרית שעבר, דרך הפנימייה של משפחת טובול שגידלה אותו והאח החורג סימו טובול ועד לבחירתו באקדמיה ובחינוך, דרך שהביאה אותו בסופו של דבר אל כיסא המנהל באחד ממוסדות החינוך הנחשבים והמוכרים ביותר בירושלים.

צפו: מלחמת מעבר החצייה של הגימנסיה
בוגריו של אילו בתי ספר נמצאים בראש המתגייסים לצבא?
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

"אני מסיים את תפקידי כמנהל לטובת אתגרים גדולים ומשפיעים", הוא אומר בקול סמכותי. "מי שקובע את חשיבות תפקיד המנהל זה לא הכיסא שעליו הוא יושב או הכוח הנשאב מתוקף מעמדו אלא האדם עצמו ועבודתו הקשה לטובת הצוות החינוכי והתלמידים. אם אני, אחרי כל מה שעברתי, הצלחתי - אז כל אחד יכול, אם רק יסמן לעצמו מטרות ויגיד שהוא מסוגל. כשתלמיד שלי יושב במשרד שלי עם דמעות בעיניים כי קשה לו, אני מסתכל עליו בחזרה ואני מבין שאני לא הייתי 20 אחוז ממה שהוא ועדיין הצלחתי. בילדותי בעיקר למדתי לשרוד".

אל בית יתומים
אנחנו פוגשים את דוד גל על המדרגות המפורסמות של הגימנסיה לצילומים לקראת הכתבה וקשה שלא להבחין בהתרגשותו. הוא מבקש שנצלם אותו ליד קיר הזיכרון שבמסדרון בית הספר, שאליו יש לו סנטימנטים מיוחדים. בעוד כשלושה שבועות הוא יירד באותן מדרגות שבהן פגשנו אותו ויפנה את מקומו למנהל העתידי שייכנס לנעליו.



הצלחתו של גל אינה ברורה מאליה. למעשה, מי שמכיר את סיפור ילדותו יתקשה להאמין שבגיל 35 הוא תפס את כיסא המנהל באחד ממוסדות החינוך היוקרתיים בעיר, אולי אפילו במדינה.

אמו של גל נפטרה ממחלת הסרטן שבועות בודדים לאחר הולדתו. לאחר שהתייתם מאמו קיבל אביו החלטה גורלית - הוא שלח אותו לבית יתומים והחליט לוותר דווקא עליו ולהמשיך לגדל בבית את חמשת אחיו הנוספים.
מכאן החלה תקופת הנדודים שלו. הוא עבר בין כמה משפחות אומנה בעיר ולא הצליח למצוא מקום של קבע, ודאי לא לקבל חינוך נורמטיבי. למעשה, כך הוא מודה, הוא לא ידע לקרוא עד שהגיע לכיתה ה'. "היה לי לא קל בתקופת בית הספר", הוא מספר. "היו לי המון קשיים וזו חוויה שלא אהבתי. רציתי כל הזמן להיעלם, להיות שקוף, כי לא הייתי טוב בלימודים, וכשאתה לא טוב הדבר האחרון שאתה רוצה זה להיות מושפל, ולכן העדפתי לא להראות את עצמי".

אני וסימו
ואז הגיע המפנה. גל נשלח לפנימייה של מרדכי ועליזה טובול, שבה גדל עם בנם הביולוגי, שהפך עם השנים לאיש העסקים סימו טובול. השניים, כך מעיד גל, הפכו למעין אחים חורגים. "סימו והאחים שלו היו אחים שלי לכל דבר", הוא משחזר. "כל המשפחה קיבלה אותי כבן שלהם. הייתי הולך איתם לכל מקום ועושה איתם הכל, אבל לעולם לא הצלחתי להתנתק מתחושות העבר ומהאינסטינקטים שפיתחתי לעצמי. תמיד נשארתי עם הרגשה שאני לא לגמרי שייך. אף שנתנו לי את ההרגשה של בן בית ורצוי, בתוך תוכי ידעתי שאני לא שייך".



התקופה בבית משפחת טובול שינתה את גל. בהמשך גם סיים את לימודי התיכון ב'בית חינוך'. בהיבט האישי, כך מעיד גל, הוא הרוויח הרבה יותר. הוא הרוויח משפחה ועד היום הוא רואה במרדכי טובול אבא לכל דבר.

הוא התגייס לגולני ובמהרה יצא לקורס קצינים, אז פגש את מי שהוא מגדיר "האבא הנוסף שלי", פרופ' יהודה אלקנה ז"ל, שלקח אותו תחת חסותו במהלך השירות הצבאי. "ממנו שאבתי את חוכמת הספר ואת האהבה לתרבות", הוא נזכר. "גם הוא גידל אותי ואני חייב לו, כמו שאני חייב למרדכי טובול, את הכל. הייתי בן לכל דבר עבורם. לאורך שנים הייתי איתם בקשר ושניהם תמיד אמרו לי עד כמה אני רצוי, אבל בתוך תוכי תמיד ידעתי מאיפה באתי. אם יש בי צער כיום, זה מכיוון שהייתי רוצה שאבי הביולוגי יהיה חלק מהחיים שלי".

גל מציין בשלב זה כי עם אביו הביולוגי הוא לא נמצא בקשר, אך עם אחיו הוא דווקא כן מרבה להיפגש ומעיד כי הם ביחסים טובים, למרות שלא גדל איתם.

מיד אחרי השחרור הוא החל את דרכו החינוכית. הוא טס ללונדון לשפר את לימודי האנגלית ומשם במסלול ישיר פנה למכללת דוד ילין, למד תואר ראשון בחינוך מיוחד והמשיך לתואר שני בניהול מערכות חינוך באוניברסיטה העברית ולימודי מנהיגות חינוכית. במקביל ללימודיו עבד בבית הספר לחינוך מיוחד 'אילנות' והיה ממקימי מוסד החינוך 'בית הצייר' בעיר.

בתום לימודיו התמנה גל למנהל הגימנסיה העברית. "היה לי ברור מהר