צילום: מהאלבום הפרטי מה זאת אהבה בת 68? זה הליטוף הקל, תנועת היד העדינה והבלתי מורגשת כמעט של ארווין הולנד בן ה־98 על ברכה של רעייתו ברברה בת ה־94 בשעה שהיא מעלה באוב את זיכרונותיה ודומעת מעט. זה גם המבט אסיר התודה והאוהב שהיא משגרת לעברו על מגע הניחומים הזה, שבאמת הרגיע אותה. זו אהבה של 68 שנים שעדיין מפעמת בשני קשישים, שגופם אולי כבר לא מתפקד כמו פעם אבל לבם ורגשותיהם חזקים מאי פעם.

אהבה קולומביאנית: גרסת המציאות
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

"אם היית אומר לנו לפני שלושים שנה שנגיע לגיל הזה בטח היינו צוחקים עליך", מחייך ארווין. "כדאי שתראיין אותנו כמה שיותר מהר, כי אי אפשר לדעת מה יקרה".

רומן אמריקאי
ארווין כמעט בן מאה, הרגליים והגב שלו כמעט גמורים ונעזר בהליכון, אבל יש בו משהו נועז וילדותי שגורם לכל העולם הרגשי שלו להיראות אינטנסיבי וחי ופועם. ברברה, לעומתו, קצת יותר מאופקת רגשית, אף על פי שהיא צעירה ממנו בארבע שנים, אבל היא מביאה רגשות חזקים לזוגיות מעצם היותה אמנית כל כך ותיקה.



אז יש שם המון רגש ואינטנסיביות, ואולי זה מה ששומר עוצמת הזוגיות שלהם כל כך הרבה שנים, מאז שנפגשו בפעם הראשונה ב־1946 במועדון ריקודים בסן פרנסיסקו. אבל יש כמובן כל כך הרבה סיבות נוספות - וברור שנפרט אותן בהמשך.

הסיפור שלהם, האישי והמשותף גם יחד, מרתק ומסעיר וחובק את כל המאה ה־20 ואת תחילת המאה הנוכחית. זה נשמע כמו רומן אמריקאי משובח ומפותל, שבכריכה האחורית שלו מסופר על ילדה יהודייה מקליפורניה שנמסרה לאימוץ בגיל שבוע בלבד לידי משפחה נוצרית אחרי מות אמה.



כתוב שם על בחור יהודי מברוקלין שהתגייס במלחמת העולם השנייה לחיל האוויר האמריקאי, מטוסו הופל והוא עבר שנתיים קשות במחנה שבויים בגרמניה. אפשר למצוא שם גם את עלילת הפגישה המקרית בסן פרנסיסקו, לשם הגיע כדי להתאחד עם אהובתו מברוקלין שרצתה לברוח מבעלה המאפיונר ולבסוף חזרה בה מתוך פחד. וישנו גם הסיפור שלה, ואיך עזבה את בעלה המבוגר, שאיתו אולצה להתחתן בגיל 17 ונשארה לבדה עם תינוקת קטנה.

אבל בעיקר מסופר שם על אהבה עזה וחיים מרתקים, ועל החלטתם האמיצה אחרי ששלושת ילדיהם הסתדרו בחיים והולידו נכדים, לעלות לבדם לארץ בעשור השביעי לחייהם (גיל צעיר בסטנדרטים שלהם) ולהרגיש כאילו חיו כאן כל חייהם.



כבר שלוש שנים הם גרים בדיור המוגן "נופי מוצא" ("מעון הרופא" לשעבר ששמו שונה בעקבות מתיחת פנים שנערכה למקום) חולקים יחידת סלון וחדר שינה שאינו גדול מהרבה מדירתם בתלפיות מזרח, שבשלב מסוים ארווין לא היה יכול לצלוח יותר את ארבעים המדרגות אליה. כשהם מספרים את סיפורם באנגלית קולחת ורוויית פרטים, כי בעברית הם לא ממש שולטים, קל לדמיין אותם יחד כל השנים האלה. הקסם מתפוגג רק כשהטלפון, שצלצולו מוגבה עד למקסימום האפשרי ומפחיד כמו אזעקת אש, מחזיר אותנו למציאות.

השפל הגדול
"הסיכויים שלי להצליח לא היו טובים מלכתחילה", אומר ארווין. "נולדתי במלחמת העולם הראשונה, גדלתי בשפל הכלכלי ונלחמתי במלחמת העולם השנייה. ותראה מה זה - אני בכל זאת כאן".

ארווין הולנד נולד ב־1917 להורים שהיגרו כמה שנים קודם לכן ממזרח אירופה. אחרי ילדות שהעביר בדלות הוא סיים ב־1934 את התיכון אבל נאלץ לצאת לעבוד כי ציוניו לא היו טובים מספיק כדי לקבל מלגה לקולג'.

בדצמבר 41', אחרי שיפן תקפה את פרל הרבור וארצות הברית נכנסה למלחמת העולם השנייה, הוא התגייס לצבא. תחילה לא התקבל, כי סבל ממשקל יתר, אבל אחרי דיאטות חריפות, אימוני כושר ואיומים מפורשים על חייו של קצין המיון, הוא התקבל לחיל האוויר האמריקאי. הוא עבר קורס טיס וקורס קצינים והיה שותף להעברת מטוסים מסובכת מברזיל לצפון אפריקה כשכלי הניווט והמצפנים על המטוסים היו מקולקלים.

במרץ 43' הגיע הולנד לאירופה. הוא הספיק לערוך כמה גיחות במפציץ ה־B17 שלו, עד שהופל עם תשעת אנשי צוותו מעל העיר קיל בגרמניה. "אחד מאיתנו נהרג בצניחה", הוא מספר, "אני הייתי אסיר תודה שהמצנח שלי נפתח". אבל לא רק אסיר תודה, אלא אסיר ממש - הטייס הצעיר נלכד ושהה בשנתיים הבאות במחנה שבויים גרמני.

לא ניסיתם לברוח?
"הייתי בכמה ועדות בריחה במחנה, אבל לא זה קל כמו בסרטים. אגב, מחנה השבויים של סטיב מקווין ב'הבריחה הגדולה' היה לא רחוק מהמחנה שבו הייתי אני. מי שכן ברחו היו הבריטים שהיו כלואים במחנה האחר, כי הם היו הרבה יותר נחושים ומתוחכמים מאיתנו, אבל בעיקר מפני שחלקם היו שם מ־1939 ולכן היו להם הרבה יותר ניסיון ומוטיבציה לברוח".

"ספר לו על הביצה", אומרת ברברה, שממתינה בעצמה בעיניים נוצצות לסיפור שכבר שמעה אלפי פעמים בעבר.
ארווין מחייך אליה. "אני זוכר שפעם נתתי את השוקולד שקיבלנו מהצלב האדו