צילום: אוהד צויגנברג להיות יותר מרק גוף
ליה אלבשן, ממובילות מחאת המכנסונים בבתי הספר, על הגבלות הלבוש

התלמידה שכופפה את קוד הלבוש
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet

אישה לא נולדת אישה. אישה נהפכת לאישה. וזוהי כל תיאוריית המגדר על רגל אחת. אישה נהפכת אישה כשצופרים לה ברחוב, כשפותחים בפניה את הדלת, ואפילו כשקוראים לה סיפור לפני השינה. ומה מאיים כל כך בהיותה של האישה אישה? או נערה? או ילדה? מה מאיים כל כך, עד שאנחנו מרגישים צורך להגן עליה מכל תוקף ("אל תחזרי לבד הביתה"), או להתגונן מפניה ("כשאת הולכת ככה ברחוב, אל תתפלאי שאחר כך...", או "שימי על עצמך משהו, כי בת ישראל מתלבשת צנוע").



במחאת המכנסונים הקצרים התרעמנו בדיוק על זה. על ההגבלות השונות שהוטלו על גברים ונשים, בעצם על ילדים וילדות - והגדירו את כבודה של בת המלך ואת תפקידה. על האישה, כך נאמר, לכבד את סובביה. בדיון זה המילה 'כבוד' אינה עומדת לבד, והמילה שמתווספת לה, 'עצמי', מפזרת פחד ויראה. פחד מהיכולות של העצמי לדרדר, לפתות, להתחיל שרשרת של תגובות לא רצויות, ובתוכן הטרדה ותקיפה בלי כל כוונה או פעולה אקטיבית.

ואולם האם הכבוד נובע מהלבוש? מן החוץ? האם המורה שמולי באמת לא יוכל לשלוט בעצמו? האם שלושת אלפי שנות ציוויליזציה נשרו כמו אותם חמישה סנטימטרים של בד? האם זהו האויב הגדול של בני הדעת? הירך? או שמא המכנס הוא רק מכנס והרגל היא רק רגל והאישה היא אישה, בעלת מיניות ואישיות, חוכמה ושכל, עזר כנגד עצמה.

במחאה נלחמנו להיות יותר. יותר מרק גוף, יותר מיצור בעל מיניות, יותר מכלי פיתוי שלומד להחביא את עצמו. נלחמנו על להיות יותר מהשמנת שנדרשת לברוח מהחתול. נלחמנו על מערכת חינוך שמסתכלת לגברים ונשים בעיניים ורואה פוטנציאל לגדול, ומחנכת אותם לאהבת חינם, לאהבת האחר וגם לאהבת העצמי על שלל גזרותיו, מכנסיו ושמלותיו.


לא מוותרים לחרדים
מוטי שראבי, הבעלים של קפה 'עלמה', על המאבק לפתיחת קפה 'עלמה' בשבת

בתחילת מאי קיבלתי את הטלפון שגרם לי להבין למה לפני שנים ברחתי מירושלים, ומצד שני את הסיבה שבגללה אני אוהב את העיר כל כך.
יחד עם אחד מבעלי רשת לנדוור ישבנו ודיברנו על מספר סניפים אפשריים שאיתם אוכל לצמוח עם רשת בתי הקפה המובילה בישראל. לאחר לא מעט הצעות הוא זרק מתחת לשפם: "מה עם גן העצמאות בירושלים?"



אני, כירושלמי בעברי וכחלק ממשפחה ירושלמית ותיקה, חשבתי לענות בסירוב. כי מי העלה על הדעת לפתוח בית קפה שפתוח בשבת בעיר שמצטיירת כמתחרדת? אפילו כשהעליתי את ההצעה בפני המשפחה הקרובה היא חלפה ליד אוזנם ללא התייחסות.

אך הרגשה קטנה בלב לא נתנה לי לשחרר. שותפי אורן שחר ואני נסענו לירושלים כדי לראות במה מדובר. מיד כשהגענו לנקודת היעד, ללא מילים מיותרות, הבנו שכאן אנו רוצים להיות.

לאחר נסיעות ארוכות על קו תל אביב־ירושלים הגעתי לפגישות ושיחות עם אנשים ומכרים רבים. המשפט שחזר על עצמו לא מעט פעמים (ואני חייב לציין שמדובר במשפט ששבר אותי) היה "הילדים שלנו בורחים לתל אביב".

כאבא, אני כל כך מבין ללבם של ההורים שרוצים שילדינו יגדלו לידנו, בעיר שמלאה באור, טוהר וקסם של שילובי דתות וחיים הרמוניים. הגעתי להבנה כי בירושלים קיים צורך במקום בילוי פתוח בשבת - ועם זאת יש עדיפות לתפריט כשר. מדובר ברעיון בלתי נתפס, לחבר תפריט כשר במקום שפועל בשבת כרגיל.

שם התחילה המלחמה אצלי בלב. חשבתי שהפוסט בפייסבוק "יהיה לאן ללכת גם בשבת" עם אייקון של ירושלים רועשת ירגיע את רחשי לבי, אבל שם רק התחיל התהליך. מיד התקשרתי ללנדוור עם ההחלטה שהסניף בגן העצמאות אמנם יהיה פתוח בשבת אך התפריט יהיה התפריט הכשר של הרשת.
היה בי רצון עז ליצור שינוי, שינוי שיביא לסגירת מעגל עם הילדות הירושלמית שלי, כך שארגיש שהסניף באמת שלי בלב שלם. לאחר כמה ימים של בלבול ותהיות על מהלך מורכב כל כך קיבלתי את התשובה שלה ייחלתי ותחושת ניצחון אפפה אותי.

אך מתברר שבירושלים זה לא פשוט כמו שחשבנו, ומיד קיבלנו את ההודעה שערערה את החלטת הרשת. לאחר שהבינו שיש מצב כי בית הקלייה יאבד את כשרותו בעקבות המהלך החליטה הרשת לחזור בה מההחלטה לפתוח את הסניף בשבת. לצערי, החזון התרסק ושוב עלתה בי המחשבה שכנראה ירושלים מתחרדת.

פחות מיממה מרגע קבלת ההחלטה החדשה אמנם פנה אלינו סגן ראש העירייה עופר ברקוביץ' וישבנו לשיחה ארוכה בניסיון למצוא פתרון חדש. לנדוור החליטה לקחת צעד אחורה ולקפה היום קוראים קפה עלמה. הקונפליקט נפתר, וכך שוב הגענו להבנה שבירושלים יש מקום למתחם בילוי שפתוח בשבת. הלב נפתח וחזר לירושלים פלורליסטית וחופשית: במקום שאפשר ללכת אליו בשבת, יחד עם תפריט כשר - יש מקום לדתיים ולחילונים יחדיו.

כל ז