צילום: מהפייסבוק לא מאמינה שזה קורה, לא שוב. למה אני צריכה בגיל כזה לאבד שלוש חברות? מעשר הפכנו לשבע.

החורף הקשה של ירושלים

טלוש שלי, החזקת אותי, נתת לי כוח להתמודד עם האסון האיום הזה שפקד אותנו, היית התקווה האחרונה שלי. ועכשיו, איך אצליח להתמודד? בשביל מי אעמוד על הרגליים? בשביל מי אהיה חזקה? התקווה תמיד מחזקת. אין בי יותר תקווה, אין בי כלום. חלק ממני מת יחד אתכן, חלק שלעולם לא יחזור.



ככל שעובר הזמן אני מבינה שהסיוט הזה לא יעבור, הסיוט הוא המציאות. לא מאמינה שאיבדתי שלוש חברות כל כך טובות שלי.

האמנתי שתחזרי. האמנתי. את פייטרית רצינית, את לוחמת. כל החיים מאז שאנחנו ביסודי הייתי אומרת לך שבשבילך אין דבר כזה אי אפשר. כל דבר שרצית אי פעם השגת, ובגלל זה הייתי בטוחה שגם הפעם תצליחי להשיג את מה שכל כך רצית - לחיות. וזה מה שעשית, לחמת, נגד כל הסיכויים, אבל לחמת.

הייתי כל כך אופטימית. האופטימיות שהיתה לך ליוותה אותי במשך כל השבועיים האלה. האמנתי שתחזרי אלינו, שתחזרי לכיתה, שנצא יחד, שנאכל יחד. האמנתי שאגיד לך פעם אחת נוספת "טלוש רדי, אני למטה".

אתמול, אחרי שכבר לא נשארו לי כוחות, קיבלתי את הבשורה הנוראית שגם את עזבת אותי, שגם אותך לעולם לא אראה, והתקווה התנפצה לי בפנים. את היחידה שהעמידה אותי על הרגליים אחרי הטרגדיה הנוראית הזאת. בכל פעם שנשברתי חשבתי עלייך ואמרתי לעצמי "כרמל, תהיי חזקה בשביל טליה". וזה מה שעשיתי פחות או יותר. הייתי חזקה, התפללתי המון, לא היה לי ספק בכלל שתחזרי אלינו, לא הספקתי אפילו להיפרד. מי עכשיו יצליח להחזיק אותי? איזו תקווה נשארה לי אחרי שלקחו ממני את שלוש החברות שלי?

זה לא מגיע לכן, כל החיים לפניכן, כל החיים לפנינו יחד. כל כך הרבה חוויות היו יכולות להיות לנו ביחד. אני לא מצליחה לעכל שאעבור את החיים ואת החוויות בלעדיכן.

טלוש יפה שלי, אין לי מילים לתאר עד כמה את חסרה לי, עד כמה שמחת החיים שלי הלכה יחד איתך. תמיד היית שמחה ומאושרת. היה לך הרבה אומץ, בכל המובנים. תמיד אהבת לעזור, אהבת לצחוק ולהצחיק עם כל המעשים השטותיים ואני הייתי מתגלגלת מרוב צחוק.

כל בוקר היית מגיעה לכיתה עם הסלט הכי טעים וכולנו היינו מתגרות. כל בוקר הייתי רואה אותך בדרך חברון והיית מתגנבת לפניי ועוקפת את כל התור. כל יציאה היינו יוצאות יחד ומתחילות להמציא ריקודים באוטו. את תהיי חסרה לי. את כבר חסרה לי אחותי. הלוואי שהייתי יכולה לפחות לבוא להיפרד ממך.

תכננתי לנסוע אתמול לבית החולים לראות אותך. אמרו לי שהמצב השתפר. לא העליתי בדעתי שהמצב יידרדר כל כך מהר ושהגורל יתאכזר כך גם לך.

אין לי כוחות יותר להתמודד עם כל הכאב. אני בחורה בת 18, אני לא אמורה לחוות כל כך הרבה עצב וכאב, לא אמורה לאבד שלוש חברות כל כך יקרות לי, לא בגיל כזה. זה לא מגיע לנו. למה דווקא אנחנו? אחיות שלי, שלחו לנו כוחות, כי לי אישית כבר אין כוח. כל טיפת כוח שהיתה לי הלכה יחד איתכן.

טלוש שלי, מקווה שלא סבלת הרבה, מקווה שטוב לך שם למעלה יחד עם אביב וסימור. אתן איתי בלב, חלק בלתי נפרד ממני לכל החיים. מקווה שהן שומרות עלייך שלא תפחדי מהחושך. אני מתנחמת בזה שבשמיים אין מעליות. את יכולה להיות איפה שרק תרצי. מקווה שאתן שלושתכן כאן איתי. אל תעזבו אותי!

נוחי על משכבך בשלום אהובתי. אתן אחיות שלי לנצח נצחים. אני אוהבת אתכן.