צילום: שלומי כהן מירנה שבולת עלתה לארץ מתוך ציונות ורצון להציל את הכלבים הכנעניים מהכחדה. ארבעים שנה אחרי שהקימה את חוות שער הגיא, שבמהלכן קנתה לעצמה שם עולמי בגידול כלבים כנעניים, קיבל בית המשפט את דרישת רשות מקרקעי ישראל וקבע שהיא צריכה לפנות את החווה ולהוציא משם את הכלבים. "במקום שישראל תפתח את הכנעניים כפרויקט לאומי, היא מפקירה אותם לצורכי נדל"ן", היא אומרת בכאב. מקרקעי ישראל: "הם מסיגי גבול"

המוות הנורא של הכלב מירושלים
מה קרה לגור הכלבים שנמצא קשור בכביש המהיר?

באחת ההרצאות של מירנה שבולת שאלו אותה מה ההבדל בין כלבי רועה גרמני לבין הכלב הכנעני. תשובתה היתה פשוטה. בימי שגרה יש לשניהם מאפיינים דומים, אבל ההבדל ניכר ברגע ששני הכלבים נמצאים על שפת צוק ומקבלים הוראה לקפוץ. "הרועה הגרמני יקפוץ בלי היסוס. הכלב הכנעני, לעומתו, יקפוץ רק אחרי הבעלים שלו", היא מסבירה.



כעת, הכלבים הכנעניים, ואיתם שבולת שמזוהה איתם כל כך, עומדים על שפת הצוק. בשבוע שעבר קבע בית משפט השלום שעליה לפנות את חוות שער הגיא, שהיתה ביתם של הכלבים הכנעניים בישראל במשך יותר מארבעה עשורים, לדרישת רשות מקרקעי ישראל (רמ"י). "היא קבעה שעלינו להתפנות מכאן בתוך תשעים יום. אם זו הייתי רק אני עוד יכולתי להסתדר, אבל הכלבים לא יוכלו למצוא מקום אחר. הם נמצאים בסכנה קיומית", היא אומרת בכאב.

ציונות ואהבת חיות
לפני המחלוקת המשפטית בין אנשי החווה לבין רמ"י, שמאיימת על המשך קיומם של הכלבים הכנעניים בישראל, ראוי להיזכר בימים היפים שבהם הציונות ואהבת החיות נשזרו זו בזו בצורה טבעית. "בשנת 1969 היינו שבע משפחות שהגיעו לחוות שער הגיא במטרה לשמר את הכלב הכנעני. היינו חדורי אידיאולוגיה ומלאי אהבת חיות, והבנו שיש ערך אמיתי בשימור הכלבים הכנעניים", נזכרת שבולת.

הכלב הכנעני היה ידוע עד אז ככלב השמירה של הבדואים וככלב הבית של ארגון 'ההגנה', שנעזר בכלבים הללו בפעילויות שמירה רבות. "מדובר בכלב מיוחד שההיסטוריה שלו מגיעה אלפי שנים אחורה. זה הגזע היחיד שמקורו בישראל, ובעוד שמרבית הכלבים האחרים בעולם נוצרו בעקבות ההעדפות של בני האדם, כאן מדובר בכלב פרימיטיבי. מי שרוצה להבין את התנהגותם של כל הכלבים בעולם צריך להכיר קודם כל את הכלב הכנעני", היא מסבירה.



שבולת שמעה על הגזע המיוחד הזה עוד בילדותה בשיקגו. "גדלתי במשפחה דתית שבה לא התאפשר לגדל כלב, אבל הייתי קוראת כל מה שיכולתי על הכלבים ותמיד אמרתי לעצמי שכשאגיע לישראל אטפל בכנעניים ואגדל כמה חיות. היום אני יכולה לומר שקיימתי את שתי ההבטחות האלה", היא צוחקת.

בסוף שנות ה־60 ובתחילת שנות ה־70 עוד היה ניתן למצוא להקות של הכלבים האלה באזורי המרעה הסמוכים לירושלים וגם בצפון הארץ, אך כשהבדואים עברו לעיירות ולא היו זקוקים יותר לכלבים, היה יותר ויותר קשה למצוא כנעניים טהורים. "כאן אנחנו נכנסו לפעולה. עברנו בכל פינה בארץ וניסינו למצוא כלבים כנעניים כדי להביא אותם לחווה. כיום אפשר למצוא כלבים כנעניים בעיקר באזור הערבה".

בלי מים ובלי חשמל
החווה, שנמצאת פסע מירושלים, איננה רק חלומו של כל כלב, אלא של כל חובבי הטבע. הנוף המשתקף ממנה הוא נוף של הרים וצמחייה עשירה. גם המקום שלה אידיאלי: 400 מטרים מתחת לה נסלל כביש מספר 1 החדש, משמאלה נמצא הגן הלאומי ובמעלה הטרסות נמצאת חוות הכלבים של שבולת ולידה ביתה. "צריך להבין שאת כל זה בנינו מאפס, בשתי ידינו. זה ממש לא היה המצב ביום שבו נכנסנו לכאן", היא משחזרת.

החווה, שכיום מגודרת היטב ומשולטת, היתה במקור אוסף של מבנים נטושים מימי הבריטים. "לא היה כאן כלום. המבנים שהיו כאן כבר כוסו בעשבייה ואנחנו ידענו שבזכות המקום נוכל לטפל בכלבים טוב יותר. מדובר בשטח פתוח שנוכל לגדל בו את הכלבים ואף לאלף אותם אם נצטרך".

המחיר הכלכלי ששילמו שבולת ושאר דיירי הפרויקט לא היה קל. "במקום לבנות את חיינו מבחינה אישית השקענו את כל כספנו בכלבים. במשך 17 שנה היינו פה בלי מים ובלי חשמל. היינו מביאים קרח מירושלים והמקרר שלנו פעל על נפט. לא היה לנו פשוט לגדל כך ילדה, אבל ידענו שאנחנו עושים פה פרויקט חשוב למען המדינה ולמען עולם הכלבים".

מרבית המשתתפים במיזם לא שרדו את התנאים הקשים ועזבו את החווה עם השנים. "בעלי ז"ל ואני גידלנו פה את בתנו, ונשארה איתנו גם ד"ר דבורה בן־שאול שניהלה אז את גן החיות התנ"כי בירושלים. היא היתה אשת הקשר שלנו עם הרשויות ואילו אני עסקתי בעיקר בנושא גידול הכלבים"
.
כשבן־שאול חיפשה מיהם בעלי השטח, ענתה לה חברת 'מקורות' שהיא הבעלים המקוריים של המקום. "שילמנו לחברה דמי שכירות חודשיים והיא אפשרה לנו לגדל כאן כלבים. 'מקורות' הסכימה להשכיר לנו את השטח לצורך הקמת חוות גידול כלבים, לטיפוח הכלב