צילום: לע"מ ירושלים מלאה בסודות קטנים. אחד מהם נמצא במנזר רטיסבון, שברחוב שמואל הנגיד 26. המקום נבנה ב-1876 בידי האב אלפונס רטיסבון, מומר ונצר למשפחה יהודית מצרפת.

זעקת הפקחית ברכבת הקלה: "למה להשפיל אותי ככה?"
דווקא בחגים: אף אחד לא ניגש למכרז שיעזור לטפל בחסרי הבית בירושלים

המקום שימש מנזר, בית ספר מקצועי ובית יתומים, במקור לילדים נוצרים מלבנון שהוריהם נרצחו. במלחמת העולם הראשונה שכנה שם מפקדה של גדוד תותחנים אוסטרי שהגיע לעזור לצבא הטורקי. מאוחר יותר התארחה בו פלוגת החוצבים של גדוד העבודה, ובראשה יצחק שדה האגדי.



בזמן מלחמת העצמאות נשלחו למקום ילדי גוש עציון ונשות היישובים שפונו, ואחרי כן התאכסנו שם אגפים של האוניברסיטה העברית, עד שהוחזר לידי הכנסייה הקתולית.

אז מה הסוד? רבות נכתב בעבר על מנזר רטיסבון, ואגדות אורבניות רבות מלוות את המקום, אבל סיפור הרצח שארע בתחומו הוא אמת לאמיתה. ב־9 בספטמבר 1956, לפני 60 שנה בדיוק, פתח שומר המנזר אליהו סינאוואני (60) חפיסת סוכריות - בונבוניירה - שנשלחה לו. החבילה הכילה רימון יד ללא נצרה, שהתפוצץ בידיו והרג את סינאוואני במקום.

חקירת המשטרה הביאה לפתיחתו של אחד ממשפטי הרצח הסנסציוניים בירושלים הקטנה של השנים ההן. התברר שהאחראית על משלוח חבילת הנפץ היתה חיילת שהיתה ארוסתו של אברהם, בנו של הנרצח. הבן נטש אותה לטובת צעירה אחרת ועזב את הארץ. כנקמה שכנעה החיילת את אחד מחבריה להשיג לה רימון יד והשתמשה בו כדי לבצע את הרצח במטרה לשבור את לבו של ארוסה לשעבר. הרוצחת ושותפה נידונו למאסר עולם ושוחררו לאחר 18 שנה.

עוד סוד: סיפור הבונבוניירה מוכר בעיקר לירושלמים הוותיקים, אך חמש שנים לאחר מכן שב שמו של המנזר ועלה לכותרות, הפעם בעולם כולו, כמקום שבו שהה הצורר הנאצי אדולף אייכמן בעת משפטו המתוקשר.

משפט אייכמן, שנפתח בדברי הקטגור גדעון האוזנר "ניצבים עמי כאן שישה מיליון קטגורים" התקיים בבית העם, המוכר כיום כ'מרכז ז'ראר בכר' ברחוב בצלאל הסמוך. אייכמן הוחזק במנזר רטיסבון וכדי שלא יעבור ברחוב הגידם החשוף נסלל אז במיוחד כביש מזרחית לרחוב נרקיס, שאובטח בידי שוטרים במשך כל ימי המשפט ודרכו העבירו את אייכמן למשפטו, הרחק מעין הציבור. הכביש זה קיים עד היום אך נותר רחוב ללא מוצא חסר תכלית, זיכרון דומם לאירוע ההיסטורי שהתרחש ברחובותיה של ירושלים.

בתקופת המשפט השכיר המנזר חדרים לצוותי טלוויזיה ורדיו מהעולם כולו, שהגיעו לסקר את האירוע בזמן שאייכמן עצמו שהה בקומת המרתף. בנוסף, אולם המנזר המרכזי הוסב לבית קולנוע והציג מדי ערב הקרנות של קטעים נבחרים מהמשפט, תמורת תשלום כמובן.