אביגל (מימין)  והילה ז"ל. "בשורת איוב מהסוג שמפלח את הלב". צילום: פרטי

השבוע איבדתי את הילה שלי, החברה הכי טובה שלי, בפעם השנייה. בפעם הראשונה היו אלה אנשים תאבי בצע, שהתרשלו ביודעין והרוויחו כסף על חשבון חיי אדם. על חשבון חייה של הילה, של חיילים שנפצעו ושל עוד מי יודע כמה שצולקו נפשית

הפעם השנייה התרחשה דווקא במקום שאמור לייצג ולשמור על ערכי המדינה והחברה. דווקא שם, בבית המשפט, באולם קטן ודחוס, איבדתי שוב את הילה שלי. שש שנים וחודשיים חזרו לאחור כבהילוך מהיר, ואני חזרתי להיות הילדה־חיילת שמקבלת בשורת איוב מהסוג שמפלח את הלב ומחלק את החיים ללפני ואחרי: 'הילה מתה'. 

גזר הדין שניתן בבית המשפט חס על האכזרים ולמעשה גזר את הדין עלינו: משפחה, חברים ומעגלים רבים בחברה הישראלית. למרבה הכאב, הדין נגזר גם על הקורבנות העתידיים של נגיף הרשלנות, שהוכיח את עמידותו גם בפני החוק והמוסר. כל כך קיוויתי שהדין יהפוך את מותה המיותר של הילה שלי לקצת פחות מיותר, שהמקרה הזה לא יכנס לספרי הסטטיסטיקה אלא יחתום את הספירה הטראגית. שההרתעה תהיה חזקה מספיק כדי שחיי אדם יהיו קודש הקודשים שלנו. התבדיתי

הילה בצלאלי ז"ל, ורשבסקי וצוקר. צילום: באדיבות המשפחה וליהי שי שקלרניק

הרתעה? הצחקתם אותי. 400 שעות לתועלת הציבור? ארבעה חודשי עבודות שירות? כל תיכוניסט ממוצע עובר את המכסה הזו במסגרת המחויבות האישית, אפילו בלי להרוג. ובכלל, מתי תרומה לקהילה הפכה לאמצעי ענישה לגיטימי? התנדבות אינה עונש, היא זכות ויש שיגידו גם חובה מוסרית

כך האמינה גם הילה. זה מה שהניע אותה להקדיש את מרבית זמנה לפעילות למען האחר והזולת. זה מה שהפך אותה למי שהיא, או למי שהיתה. כמה אירוני שמי שגרם למותה נאלץ עכשיו, בחסות צו מנוכר, לעשות מה שעשתה תמיד בחייה, מבחירה.

הביאה לדפוס ליהי שי שקלרניק