ציפי מלכוב ז״ל. צילום: מהאלבום הפרטי
"נפלה אבן מאבני ירושלים": כך ספדו רבים בתחילת השבוע, עם היוודע דבר מותה של ציפי מלכוב ז״ל. וכמה שהם צודקים. היא לא נולדה בירושלים, לא גדלה בה וגם לא נקברה בה, אבל יקום האיש שיגיד שהיא לא היתה ירושלמית. השבוע נפרדה העיר מאחד מסמליה המזוהים ביותר, האישה הקטנה עם השיער הבלונדיני הקצר והסיגריה הארוכה - ציפי מלכוב. מלכוב, שהיתה הכתבת המוניציפלית המיתולוגית של העיתון "ידיעות ירושלים" וסיקרה במשך כמעט שלושה עשורים את הנעשה בכיכר ספרא, גידלה דורות של עיתונאים לאורך השנים, כשרובם עשו איתה את צעדיהם הראשונים בעולם התקשורת ובהמשך פרשו כנפיים ועברו ליעד הבא שלהם.

מלכוב ברגע של נחת | צילום: מהאלבום הפרטי
אבל מלכוב נשארה כאן עם תשוקה אינסופית למקצוע ולעיר. היא אהבה את תחום הסיקור שלה, עיריית ירושלים, ושום תפקיד ארצי, עיתון יומי או ערוץ חדשות, לא הצליחו לפתות אותה לעזוב את העיר שבה שלטה ביד רמה. השבוע נטמנה מלכוב למנוחת עולמים ונדמה היה שעיר שלמה בוכה, כשעשרות עיתונאים, פוליטיקאים ואנשי ציבור מעלים בעמוד הפייסבוק שלה את הזיכרון הפרטי שלהם מציפי. 

״היתה מגיעה לקומה 6 ומתנהגת כאילו זה הבית שלה״ 

בחירות 93' היו הנקודה שבה החלה הקריירה העיתונאית של ציפי מלכוב. היו אלה טדי קולק, ראש העירייה האהוב והמיתולוגי מצד אחד, ואהוד אולמרט, שר צעיר ואמביציוזי מצד שני, שסיפקו לה את טבילת האש. באותה מערכה ניצח אולמרט והפך להיות ראש העירייה הראשון שזכה לכהן תחת סיקורה הבלתי מתפשר של מלכוב. עד מהרה הפכה לבת בית בלשכתו, מיודדת עם הצוות כולו אך לא שוכחת לרגע שהיא שם בתפקיד העיתונאית. "ציפי היתה חלק בלתי נפרד מהלשכה", נזכרת השבוע שולה זקן, מנהלת לשכתו דאז. "היא היתה מגיעה לקומה 6 ומתנהגת כאילו זה היה ביתה - היתה נכנסת בלי לדפוק, יושבת ליד שולחן המזכירות ומתחילה לדבר ולראיין. היא היתה ישירה ואסרטיבית עד כדי כך שהיתה תופסת את אהוד ומתחילה לדבר בלי סוף. מקצוענית אמיתית אשר נתנה דגש ותשומת לב לפרטים הקטנים ולעיתונאות החוקרת. היא ראתה בעבודתה שליחות. כאדם היתה מלאה בשמחת חיים, אינטליגנטית ורהוטה, וכמובן עיתונאית משכמה ומעלה. אפשר לתמצת בשתי מילים: חופרת מקצועית".
אורי לופוליאנסקי | צילום: שלומי כהן
"היא היתה בעלת כוח שכנוע יוצא מן הכלל. היא עשתה הכול במאור פנים ובחמימות גדולה, וזה לא מובן מאליו" | אורי לופוליאנסקי
ציפי סיקרה את לשכתו של אולמרט במשך עשור ואחריו את אורי לופוליאנסקי. לא פעם סיפרה על הידידות עימו. כמו מלח ופלפל היו כשעמדו זה לצד זו - הוא בבגדיו השחורים והיא בשיערה הקצר. בשנים האחרונות ממעט לופוליאנסקי להתראיין, אך כששמע על לכתה של  מלכוב סיפר: "היא היתה חברמנית אמיתית ובעלת כוח שכנוע יוצא מן הכלל. היא עשתה הכול במאור פנים ובחמימות גדולה, וזה לא מובן מאליו". 

ניר ברקת | צילום: רועי אלמן
"במרקם החיים המורכב של איש ציבור וכתבת ציפי היתה זרקור לאכפתיות, יושרה ונחישות עיתונאית בריאה" | ניר ברקת

גם לניר ברקת היא לא עשתה הנחות, וכשנבחר לראשות העירייה כבר ידע עם מי יש לו עסק. לפני שנה וחצי, עם יציאתה לגמלאות, ביקש ברקת להקדיש חלק ניכר מישיבת המועצה לפרידה ממי שליוותה את דרכו העירונית מיומה הראשון. "ציפי, שכולנו מכירים למען האמת כחברת המועצה ה־32, היא עיתונאית לא רגילה", סיפר. "23 שנה של פעילות, אכפתניקית גדולה ואוהבת את העיר, אוהבת את העירייה".


משה ליאון

"למדתי להכיר אישה חזקה ועיתונאית שהסיקור הוא משימת חיים עבורה. הדברים שנלחמה עבורם הועילו רבות לירושלים" | משה ליאון
ברקת הגיש לה אז זר פרחים ומתנה - תמונה של העיר ירושלים, אשר נגנבה יחד עם רכבה כמה ימים מאוחר יותר. ליבה של ציפי כאב יותר על גניבת התמונה מאשר על גניבת הרכב ובעירייה מיהרו להעניק לה את התמונה בשנית. השבוע ספד לה ברקת: "במרקם החיים המורכב של איש ציבור וכתבת ציפי היתה זרקור לאכפתיות, יושרה ונחישות עיתונאית בריאה. קולה היה חשוב מאין כמוהו באופן ציבורי ולי באופן אישי".

מלכוב בעת קבלת האות | צילום: מהאלבום הפרטי

מלחמת יום הכיפורים: האסון האישי של ציפי

מלכוב נולדה בגרמניה בשנת 1949, בת למשפחת קופרמן ששרדה את השואה. כשהיתה בת חודשים ספורים עלתה לארץ על האונייה גלילה. הוריה הקימו את ביתם בעיר יפו ושם גידלו את ציפי ואת שתי אחיותיה מלי ודודי. כשהתגייסה לצבא שירתה בבסיס עין יהב ושם פגשה חייל צעיר, צנחן בקורס קציני חי"ר, מולי (שמואל) מלכוב. הם הקימו את ביתם בירושלים, עיר הולדתו של מולי, והיו בין הראשונים ליישב את הרובע היהודי, עוד בשנת  1970. את ביתם הראשון שיפצו השניים במו ידיהם, שכן הם רכשו חורבה ישנה, אך עד מהרה הפכו אותה לבית. לאחר שלוש שנות נישואין הגיע האסון הגדול שליווה את ציפי כל חייה - נפילתו של מולי ביום הראשון למלחמת יום כיפור, במסגרת שירות מילואים כמפקד מעוז לחצנית. 

במשך עשרה חודשים לא ידעו מה עלה בגורלו, וכך היא חיה, נאחזת בתקווה הקלושה שעודו בחיים ושהוא נמנה עם לוחמי המעוז שנפלו בשבי. לבסוף התברר שמולי נפל ביום הראשון לקרב וציפי נותרה אלמנה צעירה בתחילת שנות העשרים. 

לאורך השנים הקיפה עצמה מלכוב בחברים שמספרים כיום על אישה שהחיים הפכו אותה למחוספסת, אחת שפיה וליבה שווים ושניהם גדולים. היא היתה מוכרת בעיר וכל הליכה איתה, קצרה ככל שתהיה, התארכה לאין שיעור שכן נדרשה לעצור ולדבר עם מכריה הרבים שנקרו בדרכה, או נאלצה לעצור עצירת פתע, לפתוח את עגלת הקניות שליוותה אותה ולהוציא ממנה חופן של מזון יבש או נקניקיות לחתולי הרחוב, שלמדו להכיר את צעדיה.

ביום ראשון הלכה ציפי לעולמה כשהיא בת 69 והותירה את כולנו המומים.
יהי זכרה ברוך