אבי גולדשטיין. צילום: יואב דודקביץ'

רגע לפני שהוא חוצה את הגבול בין איחוד האמירויות לעומאן, החליט אבי גולדשטיין לשלוף את הדרכון הישראלי שלו ולהצטלם על רקע השלט Welcome to Oman. “הגעתי לשם ולא יכולתי שלא להבחין בשלט הגדול הזוהר”, הוא משחזר בחיוך אופייני. “תיארתי לעצמי שאין הרבה ישראלים שהיו פה, אז העלתי סלפי שלי לקבוצת מטיילים ישראליים בפייסבוק – ואפשר להגיד שהופצצתי בתגובות. חלקם חשבו שמדובר באומן שבאוקראינה ולא האמינו שאני נמצא בכלל במדינה המוסלמית”. 

הסיפור הזה הוא רק אחד מתוך עשרות של גולדשטיין, ירושלמי חרדי בן 27, שלא מפחד לחרוש את העולם – ובייחוד במדינות שעל הנייר נחשבות כלא ידידותיות לתייר הישראלי. "כולם יודעים שאני יהודי", הוא מתגאה. "בגלל הפאות שלי וגם בגלל שככה אני מציג את עצמי. אני לא מפחד, להיפך. כמעט אף פעם לא נתקלתי בתגובה שלילית". 

מדובאי ועד איראן

גולדשטיין נולד בקנדה, עלה ארצה כילד צעיר ומאז גדל בירושלים ובבית שמש בקהילה חרדית. כיום הוא עדיין חרדי, כשאת פאותיו המסתלסלות קשה לפספס. מגיל 19 הוא גילה את העולם ואחרי שחרש את מדינות אירופה התחיל להבין שהוא מחפש משהו חדש. מבט מהיר על הדרכון שלו יגלה חותמות מ־68 מדינות שונות, בהן ירדן, מצרים, טורקיה, איחוד האמירויות, דובאי, קטאר, עומאן ועוד. "במדינות הללו ביקרתי, טיילתי וחוויתי, יש מדינות שבהם עברתי בקונקשנים, כך שאני לא מחשיב אותם. אני מדבר על כווית, בחריין ועוד שורה של מדינות ערביות", אומר גולדשטיין. "יש לי גם תמונה אחת על גבול איראן. לא נכנסתי למדינה, אבל הגעתי עם הרכב עד הגבול ורציתי לסמן 'וי'". 

איך הכל התחיל? 
"מתוך רצון של נער בן 19 לראות עולם ולכייף. בהמשך זה הפך להתמכרות של ממש. אני אגיד לך את האמת, אם אתה בנאדם שמחפש את השקט ואוהב להתנתק, אז בעיניי עדיף לנסוע לחו"ל ולהכיר עולם, מאשר להתדרדרת לאלכוהול ולסמים. בגלל זה אני שם. מעולם לא עישנתי סיגריה ואף פעם לא נגעתי באלכוהול. אנשים רוצים שקט אז הם לוקחים ספר והולכים לחוף, השקט שלי זה הטיולים בעולם".

הפך את הנסיעות למשימת חייו

כשגולדשטיין הבין שהסיבובים בעולם הפכו להתמכרות, הוא התפטר מעבודתו כנציג שירות בחברת סלולר, ושגרת חייו הפכה לתכנון יומיומי של המסלול הבא. "בפעם הראשונה שיצאתי בגיל 19 לקחתי חופש מהעבודה", הוא נזכר. "זה דיבר אלי אז יצאתי עוד פעם ושוב לקחתי חופש. כך זה חזר על עצמו שוב ושוב, עד שפשוט התפטרתי מהעבודה ומאז אני חי מעבודות מזדמנות וכל מיני דברים שאני עושה סביב תחום התיירות".

יומן החרדי הנודד

וכשגולדשטיין מדבר על מימון הנסיעות שלו, צריך להבין שבתדירות שבה הוא נוסע מדובר בסכומים גבוהים. אחרי שמונה שנות מסע הוא מעריך שעד כה עלו לו הטיולים מאות אלפי שקלים, סכום שבקלות יכול היה להיות גבוהה הרבה יותר. "אחרי שנים של ניסיון בעולם התיירות, למדתי איך למצוא את החוויות הכי שוות, במחירים הכי זולים", הוא אומר. "יכול להיות ששנינו נצא לחו"ל עם אותה חבילה - אתה תשלם עשרת אלפים שקלים, אני אשלם רק 2,000 שקל".

פריז יותר מפחידה מהאמירויות

הרעיון להתחיל לנסוע למדינות ערב נולד מסיבה מפתיע – תחושת מיצוי. "אחרי שחרשתי את אירופה חיפשתי יעדים חדשים", הוא מספר. "קראתי קצת על מדינות המפרץ והחלטתי שזה היעד הבא שלי".

זה לא מסוכן?
"זהו, שאני לא חושב שהן מסוכנות. כמובן שאם תלך מחר לשוק כלשהו ותנופף בדגל ישראל אז הפרובוקציה תעשה את שלה, אבל אני גיליתי ש־90 אחוז מהאנושות מורכבת מאנשים טובים. אני לא מכיר שום מקום מסוכן, בכל מקום בעולם יש כללים, שאם אתה נוהג לפיהם אתה יכול להרגיש בטוח. יש מדינות כמו עומאן, בחריין וסעודיה, שנכון שאין להן קשרים עם ישראל, אבל זה לא אומר שאסור לי ליהנות מהדברים הטובים שיש להן להציע. אם הפוליטיקאים שלנו לא מסתדרים עם הפוליטיקאים שלהם זה לא אומר שהעם שלנו לא יכול להסתדר עם העם שלהם".

מבט קצר על עמוד האינסטגרם של גולדשטיין מראה כי הוא לא מפחד להציג את היותו יהודי-חרדי, כשהוא מצטלם סלפי בבזארים שונים, רוקד ריקודים מסורתיים עם סעודים ואפילו מסייר במסגדים. "באיחוד האמירויות אני מרגיש הרבה יותר בטוח מלטייל בפריז, שם לעולם לא אלך עם כיפה על הראש", הוא אומר. "באירופה אני מסתובב עם כובע שמסתיר את הפאות והלבוש החרדי, בעוד שבמדינות המפרץ אני מסתובב עם לבוש חרדי מלא ומרגיש בטוח לחלוטין. תחושת הביטחון שם היא בלתי מובנת, מי שלא טעם לעולם לא יבין".

כמעט מכות במצרים

אחרי ביקורים בעשרות מדינות, גולדשטיין טוען כי דווקא במצרים התרחש האירוע המפחיד ביותר. "נכנסתי לבית קפה אקראי, ראיתי מקומיים יושבים ומאוד סיקרן אותי לדעת מה הם חושבים על מדינת ישראל", הוא משחזר. "לא אמרתי להם שאני ישראלי, רק הצגתי את הדרכון הקנדי שלי וסיפרתי להם שאני מתכוון להמשיך משם עם אוטובוס לאילת ושיספרו לי קצת על מדינת ישראל. פתאום אחד הנוכחים אמר לי שהוא מעדיף לאכול צואה של גמל מאשר לנהל שיחה עם ישראלי. כששאלתי אותו מדוע הוא שלף את המכשיר הסלולרי שלו והראה לי תמונות של פיגועים והפרות סדר שצולמו על ידי הצד הפלסטיני והחל לספר לי שמדינת ישראל טובחת בעם הפלסטיני ורוצחת ערבים ברחובות.

"אחר כך פיתחנו שיחה על מדינת ישראל וניסיתי לומר להם שהסיפורים הללו לא נשמעים לי והתמונה שהוא הציג לי אינה מדויקת ומתוך אינסטינקט הצגתי להם תמונות של חיילי צה"ל מסייעים לערבים. לפתע אחד מהם לפת את זקנו והחל לחשוד בי. 'אם אתה קנדי, מאיפה יש לך את כל התמונות הללו?', הוא שאל אותי. באותו רגע הבנתי את הסיטואציה אליה נקלעתי וסיפרתי להם את האמת - שאני יהודי מישראל

"אותו אחד שגילה שאני מישראל סינן לעברי 'אני שוקל להרוג אותך'. אמרתי לו אין בעיה, כמו שאתה רואה אני בלי נשק ואין לי איך להתנגד, אבל לפני זה בוא נדבר שעה. 'תהיה חבר שלי לשעה ואז תהרוג אותי', אמרתי לו. הוא הסכים. אחרי שיחה ארוכה הצלחתי לגרום לו להאמין שהתמונה שהם רואים בתקשורת הפלסטינית היא חד צדדית. נפרדנו כידידים ונהיינו חברים בפייסבוק. הם אפילו שילמו על הקפה שלי".

בעוד שבועיים תכנן גולדשטיין לטוס לטיול בכווית, שכנתה של עיראק, אך הפרטנר שלו לנסיעה נאלץ לבטל, מה שהוביל אותו לוותר על הנסיעה המתוכננת. "אני רוצה להגיע לטיול בלבנון, בחריין ואיראן. זה עוד יקרה יום אחד", הוא מבטיח. "אחרי הסיפור שסיפרתי לך על מה עברתי במצרים, הצבתי לעצמי מטרה בכל הנסיעות הללו - לקדש שם שמיים בעולם ולייצג בגאווה את הציונות. כל מי שיודע על מדינת ישראל חצאי אמיתות ושקרים, אני אראה לו את הצד הטוב והיפה שלנו".

תפילין במסגד

באחד מביקוריו של גולדשטיין באיחוד האמירויות הוא נקלע לאחד המסגדים הגדולים באבו דאבי וביקש מאחראי שיתיר לו להניח תפילין במתחם. "ניגשתי לאחד השומרים ואמרתי לו שאני יהודי מישראל, הוא קיבל את שוק חייו", הוא אומר בחיוך. "אמרתי לו שאני מבקש להניח תפילין והדגשתי לו כי אינני רוצה לבלוט או חלילה לעורר פרובוקציה, רק להניח תפילין כנהוג. הוא ביקש לברר עם הממונים עליו. לאחר זמן קצר הגיע הממונה במקום, שלאחר מכן התברר לי שהוא לא פחות משר החוץ של איחוד האמירויות. הוא סירב לבקשתי, אבל סייר איתי במקום ואפילו הציע לי להצטרף איתו לנסיעה לכווית ביאכטה הפרטית שלו".

אחת הסוגיות היותר נפיצות בקרב דתיים וחרדים שנוסעים לחו"ל היא בעיית הכשרות. במדינות רבות ניתן למצוא אוכל שכזה אבל מה קורה במדינות ערב? "מי שמכיר את הלכות הכשרות יכול לאכול כמעט הכול", אומר גולדשטיין. "אני לא אוכל בשר ואוכל מבושל ולא מתבטל לחוקי המהדרין של הרבנות, אבל חוץ מזה אני אוכל כמעט הכול. אולי אני אפתיע מישהו, אבל ההכשר הבינלאומי שמגיע מצפון אמריקה מייבא מוצרים גם למדינות הערביות העשירות. הערבים מייבאים את זה בגלל האיכות. בקטאר, כווית, אבו דאבי ועוד מדינות אתה יכול למצוא דגני בוקר, טונה, פנקייק, סלומון, סלטים ורטבים בהכשר מהודר כדת וכדין".

מה המשפחה שלך חושבת על התחביב שלך? 
"ברבות השנים הבית שלי הפך לבית מלון. אני מגיע הביתה, מחליף מזוודה, מרענן את מלאי הבגדים וממשיך לנסיעה הבאה. אמא שלי לא אוהבת את זה. אבל ככל שעברו השנים היא והמשפחה התרגלו לכך. הכי קשה היה לי עם אמא שלי, שהייתה מסתייגת מאורח החיים שסיגלתי לעצמי. היא רצתה שאקים משפחה ואהיה 'רציני'. אבל בשקט-בשקט אני שומע אותה משוויצה לחברות שלה שהבן שלה חרש את רוב מדינות העולם".

לשיר בעברית באמצע הנסיכות

כששואלים את גולדשטיין מה היה הרגע המשעשע ביותר מכל המסעות שלו הוא שולף מיד. "לפני שלוש שנים הגעתי לאבו דאבי בערב חג המולד", הוא משחזר. "עליתי על מונית עם נהג שבירך אותו בחג כריסמס שמח ואני אמרתי לו שאינני נוצרי. הוא היה בטוח שאני מוסלמי וכשסיפרתי לו שאני יהודי מישראל, הייתי בטוח שבמקרה הטוב הוא יופתע ממש ובמקרה הפחות טוב יעצור את רכבו בחריקת בלמים מבוהלת - אבל מי שהופתע הייתי אני. מסתבר שהנהג היה יהודי שעלה ארצה מאתיופיה ובהמשך היגר לדובאי ומאז הוא מתפרנס כנהג מונית. אמרתי לו שאני לא מאמין לו, אז הוא סיפר לי בהתרגשות ששבוע קודם לכן הוא הדליק נרות חנוכה. התחלנו לשיר יחד 'מעוז צור ישועתי'".

לסיום, מה היעד הבא שלך?
"החוק אוסר על מחזיקי אזרחות ישראלית לבקר בשורה של מדינות שהוגדרו כמדינות אויב. אחת מהן היא לבנון. אני רוצה להגיע לשם רק שאינני רוצה לעבור על החוק חלילה. בדקתי את הנושא לעומק ומסתבר שהחוק הזה לא עודכן כבר שנים ארוכות. לצורך העניין, בחוק מוגדר העונש על ביקור בלבנון בקנס של 50 אלף לירות. אני מנסה לבדוק בימים אלה האם יש מצב שחוקית יתאפשר לי לבקר שם. אם אצליח, אארוז מזוודה כבר בהזדמנות הראשונה. הבנתי שזה מקום כל כך בטוח וביירות היא עיר מדהימה ביופייה. יש לי כבר מסלול מוכן".