אניה שני. צילום: יואב דודקביץ'

אניה שני / תרבות משותפת

גיל: 29

קצת עלי: "מנהלת תרבות ואירועים בימק"א הבינלאומית, ירושלים".

השינוי שהבאתי לעיר: "מקדמת סובלנות וחברה משותפת בקרב נוצרים, מוסלמים ויהודים דרך תרבות".

מה זה להיות אישה בירושלים: "ללכת עם צעיף גם כשממש חם, לתקשר לפעמים רק עם העיניים, לפתח רעיונות/חלומות/יוזמות/שותפויות – כשהרוב בישיבת חשיבה שמולך הן נשים וזה מרגיש הכי טבעי שיש".

מה עוד צריך לשנות בתחום שלי: "לייצר יותר סינרגיה ושיתופי פעולה בין הפלגים השונים שמרכיבים את העיר, מתוך הבנה שסך החלקים, באמת, יותר גדול מהשלם".

נסרין עליאן / לקבל את השונה

גיל: 40

קצת עלי: "עורכת דין, מנהלת את הקליניקה לרב־תרבותיות ומגוון בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית".

השינוי שהבאתי לעיר: "מלווה יום־יום נשים שמתייצבות בלשכת התעסוקה בירושלים המזרחית באופן תדיר (רק 15 אחוז מהנשים הפלסטיניות בירושלים עובדות), במיצוי זכויות בביטוח לאומי, בקבלת הנחות בארנונה בעיריית ירושלים על בסיס הכנסה נמוכה, במציאת מסגרות עבודה מותאמות לרמה אקדמית (שיעור הנשים הפלסטיניות המלומדות עם תארים אקדמיים אינו מבוטל). בירושלים המזרחית קיים מחסור במסגרות חינוך טרום חובה לילדים, אין משפחתונים, מה שמונע מנשים לעבוד. צריך לשבור את תקרת הזכוכית שנבנתה לנשים הפלסטיניות בירושלים המזרחית".

נסרין עליאן. צילום: יואב דודקביץ'

מה זה להיות אישה בירושלים: "להיות אישה פלסטינית בירושלים פירושו שאת קמה כל יום עם תקווה להצלחה בעוד מלחמת הישרדות ומיצוי זכויות כדי לנסות לבנות עתיד יותר טוב לקרובים אלייך ולחברה בכללותה, במטרה לחיות בכבוד בעיר הזו".

מה עוד צריך לשנות בתחום שלי: "הכי חשוב לשנות את היחס לאנשים. צריך לתת להם כבוד, שיוכלו להרוויח את לחמם בכבוד. צריך להוציא את התושבים מהעוני, להקל בבירוקרטיה, לפתוח אפיקי פרנסה חדשים מותאמים תרבותית וחברתית, להנגיש את השירותים הממשלתיים בשפה הערבית בכנות ובאמת ולא רק למראית עין, להבין ולקבל את השונה והאחר".

הכדורגלניות הירושלמיות / בועטות במוסכמות

קצת עלינו: אור חג'בי, 27, בלמית, סטודנטית לתואר ראשון במשפטים ולתואר מוסמך במינהל עסקים וטרום מתמחה במשרד עורכי דין. עפרי ארליך, 25, קשרית התקפית, סטודנטית לתואר שני במינהל עסקים ועוזרת פוליטית. נתלי טאטי ממו, 30, קשרית אמצע, מנהלת מחלקת נשים ורכזת פרויקטים במועדון כדורגל, מאמנת ושחקנית מקצוענית. נועה אברהם, 24, חלוצה, סטודנטית לתואר ראשון בפכ"ם.רות פנחסי, 21, קשרית אחורית, מאמנת כדורגל, שחקנית מקצוענית ומורה לעברית.

הכדורגלניות הירושלמית. צילום: יואב דודקביץ'

השינוי שהבאנו לעיר: "פועלות להקמת קבוצת כדורגל נשים מקצוענית ראשונה בירושלים".

מה זה להיות אישה בירושלים: "ירושלים היא עיר שיש בה מפגשים תדירים בין אוכלוסיות שונות. המפגש הזה מוליד יוזמות אזרחיות מעוררות השראה. המשמעות של להיות שחקנית כדורגל בעיר היא לשחק עם שחקניות כדורגל מרקעים שונים - ערביות, חרדיות, חילוניות, דתיות, אימהות וסטודנטיות. זה הופך את חוויית הכדורגל ליותר משמעותית".

מה עוד צריך לשנות כאן בתחום שלנו: "בירושלים חייבת להיות קבוצת כדורגל מקצוענית לנשים. לא ייתכן שבעיר הבירה של מדינת ישראל לא יהיה בית מקצועני לעשרות ספורטאיות. אנחנו פועלות לכך שבעונה הבאה תהיה קבוצת נשים מקצוענית בעיר".

פייני סוקניק / למען הגרושות

גיל: 36

קצת עליי: "יזמת חינוכית פמיניסטית בחברה החרדית".

השינוי שהבאתי לעיר: "שינוי המודעות והיחס של החברה החרדית למשפחות חד־הוריות ולנשים גרושות, דרך העמותה שהקמתי, 'באשר תלכי', שמלווה את הנשים עצמן בכל הארץ. העמותה משנה את השיח החברתי משיח של חסד ורחמים לשיח של כבוד וזכויות (לפי הההלכה ולפי החוק).

פייני סוקניק. צילום: רפי קוץ
"לדעתי, היחס של הקהילה לאישה גרושה או פרודה משקף את היחס שמקבלת כל אישה שעומדת לבדה. חתירה לשינוי ויחס הולם היא חלק עיקרי בהעלאת המודעות לשינוי נחוץ במעמד האישה בחברה החרדית".

מה זה להיות אישה בירושלים: "זה להיות בלב העשייה, בלב הקונפליקט. לחיות במקום פורה של יזמויות חברתיות ושיתופי פעולה בין מגזריים. עיר עם קונפליקטים היא עיר מאתגרת שמאפשרת עשייה וצמיחה. לא צריך לפחד מזה. יחד עם מחיקת הנשים וקיצוניות שמשתלטת יש הרבה נקודות אור של יוזמות שמקדמות את הנשים בעיר. לחיות בירושלים זה לחיות במקום שהכול יכול לקרות, אם רק מאמינים ועובדים קשה לקראת המטרה".

מה עוד צריך לשנות בתחום שלי: "בקהילות החרדיות הירושלמיות יש צמא גדול של הנשים לעשייה, ליוזמה ולהתקדמות. צריך לתת יותר אופציות ולדעת לכבד את הגבולות שהנשים החרדיות שמות לעצמן. יש צימאון גדול ללימודי קודש נרחבים ולידע תורני משמעותי. תרבות חרדית גם היא נושא 'חם' - יש בו היצע רחב ששווה להכיר ודרישה שמחכה למענה. 

"הנשים החרדיות יודעות איך להוביל את השינויים הנדרשים בחברה שלהן בצורה הטובה ביותר. צריך לסמוך עליהן ולתת להן את המנדט המשמעותי לעשייה. אחד החלומות שלי הוא לפתוח בית קפה נשי/חברתי - שבו יהיה מקום וזמן להיפגש, לדבר ולהכיר. גם זה יקרה בעתיד, אני בטוחה".

עליזה מאיר־אפשטיין / גרים ביחד

גיל: 63

קצת עליי: "רכזת (בהתנדבות) של פרויקט 'שכנות טובה - אבו־תור/אל־ת'ורי'. פרויקט ייחודי של שכנים ישראלים ופלסטינים שגרים על קו התפר בין מערב ירושלים למזרחה".

השינוי שהבאתי לעיר: "לקחתי על עצמי בהתנדבות להיות רכזת של פרויקט ייחודי שיוצר קשרים בין פלסטינים וישראלים שמבוסס על גאוגרפיה - אנשים שגרים ממש אחד ליד השני. יחד עושים דברים לשיפור איכות החיים בשכונה שמשרתים אינטרסים משותפים ומשפרים את החיים.

עליזה מאיר אפשטיין. צילום: יואב דודקביץ'

"זה הישג כי יש ניתוק גדול בין תושבי מזרח ומערב העיר ורוב תושבי מערב העיר לא פגשו ולא מכירים מזרח ירושלמים, את הבעיות שלהם, אורח החיים שלהם וכ"ו".

מה זה להיות אישה בירושלים: "לנשות ירושלים יש תפקיד חיוני בעיצוב פניה של העיר, שמשליך באופן ישיר על עיצוב פניה של המדינה כולה. ירושלים היא מיקרוקוסמוס של מדינת ישראל. הרבה מהסוגיות המרכזיות של המדינה מתרכזות ו'מצטופפות' כאן ומקבלות פן מוקצן יותר וקולני יותר. בידינו להשפיע על השיח, על הגישה ועל מציאת פתרונות חדשניים ויצירתיים".

מה עוד צריך לשנות בתחום שלי: "יצירת מציאות חדשה וצירוף של עוד אנשים שישתתפו במאמץ הזה כדי שאם וכאשר יבוא פתרון פוליטי, תהיה תשתית טובה וראויה לחיים נאותים באותה העיר, בשכנות טובה ויחסי גומלין בין שתי האוכלוסיות, מה שאין ממנו מספיק כרגע ואנשים לא מתחייסים לחיי היום יום ולתשתיות של החיים האמיתיים, מחוץ לפוליטיקה".

מיכל שרז שילאור / שגרירת הסובלנות

גיל: 29

קצת עליי: "מייסדת עמותת 0202 ומנהלת תוכנית אקטיביזם רב־תרבותי במרכז הבין־תרבותי לירושלים".

מיכל שרז שילאור. צילום: יואב דודקביץ'

השינוי שהבאתי לעיר: "בשלב מסוים הבנתי שאני חיה בירושלים אחת, שאני בכלל לא יודעת מה קורה אצל השכנים שלי שגרים בירושלים אחרת. אז הקמתי את עמותת 0202 שמנגישה את נקודות המבט של ירושלים המזרחית, המערבית, והחרדית זו לזו בערבית ובעברית באמצעות פייסבוק, סיורים, מפגשים ועוד - ללא פרשנות וללא סינון מגמתי.

"ככה, פשוט לראות את הצד השני. ממש היום אנחנו חוגגים ארבע שנים מאז יום עלייתנו לאוויר, והשנה השקנו תוכנית חדשה לפעילות בכיתות ערבית ואזרחות בתיכונים בהתאם לאקטואליה הירושלמית. צוות העמותה מונה 45 אנשים - יהודים, ערבים, חרדים, חרדים לשעבר, חילונים - בקיצור, מיני־ירושלים.

"בנוסף, השנה קידמתי יחד עם שותפים משלושת המגזרים בירושלים את 'האמנה הירושלמית', שקוראת למערכת הפוליטית והמקצועית העירונית לראות את כל תושבי העיר, לעבוד בשותפות עמוקה עם אקטיביסטים, שהם בעצם משאב לעירייה, לקבל החלטות מקצועיות (ולא פוליטיות) ולעסוק בסוגיות הקשורות בחיי היומיום הירושלמי (לא פחות ולא יותר)".

מה זה להיות אישה בירושלים: "ירושלים היא עיר בסינדרום שמכילה הכול מהכול. להיות אישה כאן זה להיות משוגעת ולהצליח להכיל את כל החלקים שלה ושלנו. ירושלים היא עיר עתיקה של דת ורוח, של מסורת. להיות אישה כאן זה להיות מחוברת לאלוהים - לא משנה איזה אלוהים - ולקדושה. זה להאמין - באנשים, בעוצמת נשים, באדמה ובאבנים שעליהן אנחנו דורכות בעקבות מיליוני נשים שקדמו לנו. זה להיות חלק ממסורת, חלק משבט".

מה עוד צריך לשנות בתחום שלי: "ירושלים היא בירת הסובלנות העולמית. יש כבר המון תושבים שמקדמים סובלנות ורב־תרבותיות בעיר שלנו. כעת צריך שאנשים בעיר ומחוץ לה יראו ויכירו את העשייה הזאת ויוכלו לומר בגאווה שבירושלים יש הרבה תרבויות ומרחבים ציבוריים של טוב משותף. עכשיו צריך להפיץ את הבשורה, כדי שתישמע מעל כל גגות העיר, בכל רחבי הארץ, ותיראה בעיני כל העיניים הצופות בציון".

פולה קווסקין / שינוי מהסרטים

גיל: 35

קצת עלי: "עורכת דין לזכויות אדם, יוצרת סרטים, המייסדת או היוזמת של פסטיבל 49% ופעילה בקרן ROI, רשת בינלאומית של צעירים אקטיביסטים, יזמים ומובילי שינוי מהעולם היהודי".

השינוי שהבאתי לעיר: "בימים אלה נמצא בעיצומו פסטיבל 49%, אותו יזמתי.הפסטיבל מציג סיפורים עוצמתיים ומרתקים על מאבקיהן והצלחותיהן של נשים ובו לוקחות חלק יוצרות ופעילות מכל העולם אשר הגיעו לירושלים במיוחד כדי לחלוק את הסרטים והפרויקטים שלהן".

פולה קווסקין. צילום: יואב דודקביץ'

איך זה להיות אישה בירושלים: "אני אוהבת את המגוון הרחב של הנשים המדהימות בירושלים – מוסלמיות, נוצריות, יהודיות, דתיות, חילוניות, צעירות, מבוגרות, נשים מכל פינה בעולם. לכל אחת יש סיפור משלה לחלוק. כנשים, צריכה להיות אחווה נשית טבעית בקרבנו. אנחנו לא צריכות להתחלק לקבוצות שונות. אסור שתהיה אלימות או עוינות כלפי נשים אשר חושבות או מאמינות אחרת. התקווה שלי היא שנכיר במשותף שבינינו למרות השוני ואותו נדגיש ונציין".

מה עוד צריך לשנות בתחום שלי: "צריך להמשיך ולפעול על מנת לקדם את קולן של הנשים, באופן כללי ובעיקר דרך אומנות וקולנוע. אנחנו מתחילים לראות את השינוי הזה מתחולל עם יותר ויותר סרטים שעוסקים בקידום נשים, אבל עדיין, יש עוד דרך לעשות".

עליזה פרידלנד / כאן בונים

גיל: 58

קצת עלי: "הזכיינית של  רי/מקס חזון, אחד ממשרדי הנדל"ן הגדולים בירושלים עם יותר מ־24 סוכנים שמשרת יותר מ־15 שכונות בירושלים".

השינוי שהבאתי לעיר: "עזרנו ליותר מ־4,000 משפחות להגשים את חלומותיהן ולקנות בית משלהן".

עליזה פרידלנד. צילום: יואב דודקביץ'

מה זה להיות אישה בירושלים? "זה לשבור מחסומים וסטריאוטיפים. זה אומר להשתדל יותר ולפתוח דלתות חדשות והזדמנויות עבור נשים אחרות. בתחום הנדל"ן אני עוזרת לנשים למצוא עצמאות כלכלית והזדמנויות בקריירה. רוב הסוכנים המצליחים שלי היו נשים והן הגיעו להישגים יוצאי דופן בתחום. הן מצאו את היכולת לשלב את הבית, הקריירה, הילדים והחיים הדתיים ותרמו לשיפור  התדמית של סוכני הנדל"ן בירושלים".

מה עוד צריך להשתנות בתחום שלי: "יש לנו עדיין  דרך ארוכה, כי פחות מחצי מהציבור הישראלי משתמשים בסוכני נדל"ן כדי למכור את בתיהם, לעומת 95 אחוז בארצות הברית. אני מאמינה שהיום יותר מתמיד הם מבינים את היתרונות - ועוד אנשים יבינו בעתיד את היתרון האדיר בהיעזרות בסוכן נדל"ן כשהם רוצים למכור את בתיהם".

הרבה תמר אלעד-אפלבום/ נוכחות רבנית נשית

גיל: 44

קצת עלי: "רבה של קהילת ציון בירושלים ומראשי בית המדרש לרבנות ישראלית".

השינוי שהבאתי לעיר: "נוכחות של רבנות נשים בעיר. האפשרות שאישה תייסד ותעמוד בראש בית מדרש ברבנות".

הרבה תמר אלעד-אפלבום. צילום: שניר קציר

מה זה להיות אישה בירושלים: "זכות. דורות רבים התפללו להגיע ולהיות בה ויום־יום אני מודה. להיות אישה בירושלים זאת נאמנות של מרחקים ארוכים. היא לא עיר רגילה ולא נועדה להיות כזו. היא עיר חזון ונבואה שחולמת את האדם והאנושיות במיטבם, דורשת מאיתנו שנבנה אותה ואת עצמנו בסבלנות ובהתמדה, בעבודת מידות ותשובה, עד שנשוב לגירסה הכי טובה של עצמנו, עד שתהיה ירושלים עיר תמיד של אמונה ואור. שלא ניתן לאף אחד לזרוע בה שנאה, גזענות, אדישות, ייאוש או פירודים. שנבנה בה חיים משותפים עכשוויים של הארת פנים, ערבות וחיבורים. כי להיות אישה בירושלים זה להיות מאמינה, להאמין בעיר, בקודש, להאמין שבאנו עד אליה כדי לעשות פה עיר של תקווה ישראלית. עיר מחברת בין דתיים, חילונים, מסורתיים וחרדים וכל ההשקפות וכל הנטיות והזרמים. עיר שנבנית במעשים יומיומיים ובשפה מיוחדת של ירושלמים. להיות אישה בירושלים זה לא להיות מסוגלת להתעלם, לא לשתוק. ללמוד כל יום איך להוסיף אומץ ואמונה. וזה אף פעם לא לבד, רק יחד".

מה עוד צריך לשנות בתחום שלי: "להמשיך ולהרחיב את האפשרות של נשים שיוצרות קהילות ומובילות שותפויות בנועם".

אריאל מרקוז / שיח חדש

גיל: 32

קצת עלי: מנהלת המודל הירושלמי, אימא לשלושה, נשואה לנועם.

אריאל מרקוז. צילום: יואב דודקביץ'

השינוי שהבאתי לעיר: "בשנים האחרונות התרחש בשטח הירושלמי שינוי בשיח. לאורך הרבה שנים דיברו כאן בשפה של 'אנחנו או הם' בנוגע לעתידה של ירושלים. אלא שלאחרונה השפה הזו נעלמה והוחלפה בסקרנות, פתיחות ומוכנות להתקרב לאלו ששונים ממני. לאור השינוי הזה כמה פעילים חברתיים, מרקעים מגוונים אך עם חזון משותף, התחילו לרקום רעיון - לבנות קהילה של כל האנשים שהעיסוק היומיומי שלהם הוא לפעול למען ירושלים טובה יותר. כשפגשתי את היוזמה הזו לראשונה זה היה רעיון בשלב מאוד התחלתי. יצאתי לשטח, ולאט לאט, כוס קפה אחר כוס קפה, שיחה ועוד שיחה, גיבשתי קהילה של 200 פעילים חברתיים שמייצגת את קשת האוכלוסיות בעיר, מ־32 שכונות שונות, ופונה ליחידים ולא לארגונים, שכל אחד ואחת מהם מפעיל יוזמה שמשפיעה לטובה על המציאות הירושלמית.

"קידמתי את הקהילה כך שהיום אנחנו כבר יכולים לענות על השאלות שהתעוררו בתחילה: אכן אפשר ליצור קהילה של אנשי עשייה והשפעה, שמייצגת את כל האוכלוסיות בעיר, וכן - יחד הם חזקים, עצמאיים ויכולים לפעול למען מציאות ירושלמית טובה יותר".

מה זה להיות אישה בירושלים: "זה להסתובב עם הרבה זהויות וכל אחת מהן היא עולם בפני עצמו. נראה לי שזה לא רק אצל נשים - להיות ירושלמי זה להיות עם מלא שכבות. אישה בירושלים זה דבר מורכב, כי כל דבר בחיים שלך משתייך לחלק מהירושלמיות שלך. השכונה שלך, הדת שלך, הזהות הפוליטית שלך, העבודה שלך, ההתנדבות שלך. אפילו עצם זה שאת חיה בירושלים זה ביטוי של הבחירות שלך, כי אף אחת לא נמצאת בירושלים במקרה. אז להיות אישה בירושלים זה להיות מלאת ניואנסים, שזה מרתק בעיניי וחלק מהעושר שאני מרגישה בחיים שלי בעיר הזו".

מה עוד צריך לשנות כאן בתחום שלי: "הרבה. שיתופי פעולה בין הפעילים מכל המגזרים רחוקים מלהיות דבר שבשגרה. קיימים עדיין פערים גדולים בין הקהילות וכל קונפליקט שעולה עלול להרוס את כל המהלך שנעשה. הפעילים החברתיים והארגונים שלהם לא אמידים פיננסית. הם נלחמים על כל מענק וכל השקעה. השפה שהתחלנו ליצור במודל הירושלמי היא לא המיינסטרים. היא חייבת לחלחל לרחוב, לשכונות ולקהילות של תושבי העיר".

בתאל אמסטר / שכנות טובה

גיל: 34

קצת עליי: "גדלתי בבאר שבע במשפחה מסורתית, אחות בכורה בין שישה אחים ואחיות. היום אני נשואה ליונתן ואם לשלושה. למדתי עבודה סוציאלית וטיפול בתנועה והיום אני לומדת תואר שני במינהל ומדיניות ציבורית. אבל במשך השנים רוב העבודה שלי היתה קהילתית - גם כעובדת שטח וגם כמנהלת צוותים ותוכניות שונות, ועכשיו כמנהלת פרויקטים ותקשורת ברשות הרבים - הפורום לארגוני התחדשות יהודית בירושלים, וכיזמת חברתית עצמאית".

בתאל אמסטר.  צילום: יואב דודקביץ'

השינוי שהבאתי לעיר: "הייעוד שלי בחיים הוא לחבר בין אנשים, ומתוך זה לקחתי חלק בתהליכים הקהילתיים המשמעותיים בקרית יובל - אני חלק מפורום משפחות צעירות שפועל ליצירת הקהילתיות השכונתית ולחיזוקה ומורכב מנשים חזקות, שמייצגות את מגוון האוכלוסיות בשכונה. הקמתי, בשיתוף משו־משו, תיאטרון לשינוי חברתי, 'שכונה צעירה' ו'פלוגתא', קבוצת נשים רב־מגזרית שמתחברת דרך העיסוק בנשיות והנשים בה עוברות תהליך אישי וקבוצתי. פתחתי באופן ספונטני מעגלי נשים בשכונה, ובקרוב ייפתח גם 'סלונשים' - מעגלי נשים פתוחים בבתים שמטרתם יצירת מפגש ושיחה על קפה ועוגה, היכרות ויצירת חיבורים חדשים בין נשים ממגוון התרבויות בשכונה".

מה זה להיות אישה בירושלים: "לגלות שיש לך הרבה יותר כוח ואפשרויות להתפתח מבכל מקום אחר. זה להתרחב באמצעות המפגש עם נשים אחרות, שונות ממך. לגלות שיש עוד כל כך הרבה נשים, מגוונים שונים וזהויות שונות, שרק מחפשות את הביחד - פרוז'קטור של קהילתיות בעולם האינדיבידואלי".

מה עוד צריך לשנות בתחום שלי: "המטרה שלי בעתיד היא לרתום את הקצוות ליצירת הטוב המשותף. 90 האחוזים שבאמצע הסקאלה חיים בטוב ביחד, לא מאוימים וגם יוצרים חברויות וקשרים, אבל יש אנשים שהמפגש מרתיע אותם, או שחוו מפגשים לא טובים עם המגזרים השונים או שהזהויות השונות מאיימות עליהם. אני מאמינה שהמפגש, הורדת החומות וההיכרות, יחד עם עשייה עירונית משמעותית יכולים להפוך את ירושלים לעיר שתהווה מודל לערים אחרות בארץ ובעולם איך לייצר חיים משותפים שבהם 'וזה חי מזה'".

מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית / כאן כדי להקשיב

קצת עלינו: "אנחנו מהוות מקום בטוח לנפגעות/ים ולמעגליהן הקרובים ומקור ידע מקצועי שמומחה בתחום הפגיעה המינית עבור נשות ואנשי מקצוע רבים בתחומי הטיפול, הבריאות, המשטרה והמשפט. במרכז פועל קו הסיוע, 1202, שנותן מענה לתושבי ותושבות ירושלים והסביבה לצורכי שיתוף, התייעצות ומידע בנושא הרגיש הזה. בנוסף אנחנו פועלות למען מניעת האלימות המינית באמצעות חינוך והסברה".

צוות מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. צילום: יואב דודקביץ'

השינוי שהבאנו לעיר: "יותר מ־8,000 שיחות, מדי שנה, מגיעות אלינו דרך קו הסיוע ומאות שיחות דרך הצ'אט אונליין. באמצעותן גם פגשנו נפגעות/ים ובני משפחותיהם לפגישה פנים־אל־פנים וליווינו עשרות נשים בהליכים משפטיים ובהליכים רפואיים. פגשנו מאות בני ובנות נוער, צוותי חינוך ואנשי מקצוע רבים לשיחות משמעותיות, ימי עיון והכשרות משנות חיים".

מה זה להיות אישה בירושלים: "אנחנו מוצאות שהמורכבות והשוני שבין האוכלוסיות השונות מייצרים פסיפס מיוחד במינו. אנו פוגשות אותו במגוון המתנדבות והמתנדבים ובפונות ובפונים אלינו. במעגלי העשייה שלנו טבעי למצוא נשים וגברים מרקעים שונים ומגוונים שעוסקות ועוסקים במטרה המשותפת לכולנו. את הקהילתיות הפנימית שלנו אנו מרגישות גם בקשרים עם תושבי העיר, עסקים וארגונים - כולם מוצאים את הדרך שלהם להושיט יד ולתרום".

מה עוד צריך לשנות כאן בתחום שלנו: "בשנים האחרונות מתפתחת ההבנה עד כמה הפגיעה המינית היא תופעה נפוצה, הרסנית וקשה. עם זאת עדיין יש נשים ואנשים רבים שלא יודעים כי קיימת עזרה. הנשים חוששות לדבר מפחד שלא יאמינו להן או מההבנה של המחיר שהן עלולות לשלם. רבים ורבות מדי עדיין מרגישים כי האשמה והבושה היא בהם ולא במי שפגע בהם. לצערנו יש צורך בשינוי חברתי עמוק כדי למנוע אלימות מינית וכדי שהמסרים האלה ישתנו. היינו רוצות שכולן וכולם יכירו אותנו, כמו שמכירים את המשטרה ואת מד"א, ויידעו לאן לפנות בנושא הזה".

אמונה קליין־בר נוי/ למען הדתיים הגאים

גיל: 24

קצת עלי: "רכזת הקבוצות הדתיות בבית הפתוח וממובילות מאבק המקוואות".

השינוי שהבאתי לעיר: "הקבוצות הדתיות בבית הפתוח הן אחד המרחבים היחידים שבו צעירים להט"בים דתיים יכולים לברר את הזהות האישית שלהם בסביבה תומכת. אצלנו הם יכולים להתמודד ביחד עם הלהט"בפוביה שהם סובלים ממנה בקהילות דתיות ועם שנאת הדת שהם נחשפים אליה במעגלים להט"ביים. אנחנו מאפשרים לשתי הזהויות האלה להתקיים ביחד, להתנגש ביחד, ונותנים לכל נער ונערה מקום לברר בשביל עצמם מה המשמעות של חיים להט"ביים דתיים".

אמונה קליין־בר נוי. צילום: יואב דודקביץ'

איך זה להיות אישה בירושלים: "כאישה דתייה, אני חיה בירושלים שהיא בירה בינלאומית של שיח דתי ופמיניסטי. בדרום העיר יש לנו מקבץ מיוחד ומגוון של מניינים וקהילות שלקחו על עצמם את האתגר של שילוב בין זהות דתית חזקה ומשמעותית לשיח מגדרי ביקורתי ומודע, וזו פינה קטנה של גן עדן לפמיניסטיות וגם ללהט"ביות דתיות. מבחינתי זו תחושה של 'כי מציון תצא תורה', ואני מאמינה שהשיח הזה משפיע גם על יחסי דת ועיר בירושלים וגם על היכולת של נשים ושל להט"בים דתיים לא לוותר על מי שהם ומי שהם שואפים להיות - גם מחוץ לירושלים. זה משהו שלא באמת קיים בשום מקום אחר, בינתיים".

מה עוד צריך לשנות בתחום שלי: "אם כל הנוער והצעירים שצריכים את הקבוצות שלנו היו מגיעים אלינו, היו לנו אלפי חניכים. הלוואי שנצליח להגיע לכולם. אני רוצה שבתי הספר הדתיים יתנו לנו להיכנס לדבר עם החבר'ה שלהם. שיתנו לנו להיכנס לסניפים של תנועות הנוער. שכל מי שצריכים אותנו ידעו שאנחנו קיימים. ויותר מהכל, הייתי רוצה שהחניכים שלי ירגישו מוגנים ואהובים".

אפרת גבעתי בר סימן טוב / ניקיון תחילה       

גיל: 42

קצת עליי: "אקטיביסטית זבל, מנהלת תחום קהילה, מינהל קהילתי גינות העיר".

אפרת גבעתי בר סימן טוב. צילום: יואב דודקביץ'

השינויי שהבאתי לעיר: "קידום נושא הזבל עם תושבים מכלל השכונות בירושלים מול גורמי העירייה ומקבלי החלטות".

מה זה להיות אישה בירושלים: "לחלום ולעשות את הבלתי אפשרי בעיר מלאת אפשרויות".

מה עוד צריך לשנות בתחום שלי: "לקדם מהלכים המשותפים לעובדי עירייה ולתושבי השכונות, למצוא שפה משותפת ולהבין שרק יחד נוכל לקדם את ירושלים ולהעלות אותה מהעיר הכי מלוכלכת בישראל לעיר שאנחנו גאים ללכת ברחובותיה".

30 וכמעט / אף פעם לא מאוחר לרקוד

גיל: 30 וכמעט

קצת עלינו: איילת כהן - סמנכ"לית מרכז החדשנות של האוניברסיטה העברית, יעל גרטל - סמנכ"לית רוח חדשה, מאיה בואנוס - במאית ויוצרת תיאטרון ונעמה הולצמן - יועצת מנכ"ל משרד רוה"מ.

איילת כהן, יעל גרטל ונעמה הולצמן. צילומים: גיתי סילבר, פרטי

השינוי שהבאנו לעיר: "אנחנו מייצרות אירועים שהיינו רוצות להשתתף בהם. ככה הכול התחיל. לפני כשנתיים חיפשנו אירועים ומקומות מפגש שמתאימים לבנות ובני 30 - ולא מצאנו. אז החלטנו לארגן עבור עצמנו את ההזדמנויות האלה, וגילינו שהביקוש אדיר. הקמנו לתחייה את '30 וכמעט' - ליין אירועים שהיה קיים לפני כמה שנים והתפוגג. בזמננו הלא כל כך פנוי אנחנו מארגנות אירועים שהמטרה שלהם היא לתת לאנשים סביב גיל 30 הזדמנויות להכיר, לנשום אוויר הרים ולבלות. מגוון האירועים שאנחנו מארגנות מתחיל בטברנה עם אוכל משובח על גג ירושלמי ומסתיים במסיבות אמצע שבוע המוניות שמיועדות במיוחד לאנשים עובדים. אנחנו מרגישות שיש הרבה בני 30 וכמעט בעיר שצמאים להכיר האחד את השני וגם לבלות יחד והמטרה שלנו היא לאפשר להם לעשות את זה. לכל אירוע שלנו מגיעים מאות אנשים, ואת האירועים אנחנו משתדלות לקיים בעסקים קטנים בעיר, כדי לעזור ולעודד גם אותם".

מה זה להיות אישה בירושלים: "כמו בשאר הארץ, אישה בעיר הזו צריכה לדרוש כל יום מחדש את מקומה במרחב. אבל ירושלים מאפשרת לנו הזדמנויות אחרות. ארבעתנו נולדנו במקומות שונים בארץ והכרנו כאן בירושלים. החיבור והחוויה שלנו בעיר הם אחת הסיבות שהקמנו את '30 וכמעט'. ירושלים מאפשרת את זה, מעודדת את זה, שולחת אותנו לחלום דווקא בתוך ים ההגבלות".

מה עוד צריך לשנות בתחום שלנו: "כל אחת מאיתנו מגיעה מעולם מקצועי שונה בתכלית, והמכנה המשותף שלנו הוא האהבה לעיר והרצון לחיות בה במלוא מובן המילה. אנחנו מנסות שלא להתמקד במה שחסר אלא ליצור את מה שאנחנו רוצות ואוהבות. אנחנו פותחות את הדלת לשכבה רחבה של צעירים באזור גיל 30 בעיר, שיכולים ליזום ולפתח עבור עצמם בדיוק את האווירה שמתאימה להם".

מאיה בואנוס / אומנות השינוי

גיל: 31

קצת עלי: "יוצרת ובמאית תיאטרון".

השינוי שהבאתי לעיר: "קשה לי לדבר על עצמי במונחים כאלה, ולכן אני רוצה להאמין שכל פעם אני פשוט עושה שינוי קטן, קהל אחר קהל, הצגה אחר הצגה. אני בחרתי להתמקד בתיאטרון דוקומנטרי ובסוגיות המורכבות של החברה הישראלית, כי אני מאמינה שרק מתוך שיח פתוח נוכל להתקדם קדימה. אנחנו נוהגים לומר שהתקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה - בעיניי זאת האמנות. פעם חבר אמר לי ש'במקום שבו הפוליטיקה שותקת האומנות היא חלק חשוב בפריצת הדרך' ואני לא יכולה להסכים יותר. על הבמה אני נאבקת, משמיעה קול, מכריחה אותנו להביט באילו שנדחקו הצידה. על הבמה אני מבקשת לחולל מהפכה צנועה ושואלת את הקהל אם הוא רוצה להצטרף אלי".

מאיה בואנוס. צילום: יואב דודקביץ'

מה זה להיות אישה בירושלים: "בקיץ האחרון זכיתי להשתתף בפרויקט המסעות של פסטיבל 'מקודשת', ושם שיתפתי את הקהל באוזניות במחשבותיי על השאלה הזאת. להיות אישה בירושלים זה לצאת לרחוב אך לעולם לא בשקט, כי מישהו יצפור לך בדרך, ישרוק, יזרוק לך הערה. להיות אישה בירושלים זה שיפנו לך את הראש, או את הגב, או שיציעו לך באוטובוס את המושב, ולא, לא כי את נראית בהריון.  זה להיות מודעת למרחב, מתי הוא שלך, מתי הוא מופקע ממך, מתי את מופקעת ממנו.

"להיות אישה בירושלים זה להביט בכרזה המורה לך להתלבש באופן צנוע או להביט בחלל הריק שבו היתה תמונת אישה עד לפני רגע. זה לשמוע מדי יום על יוזמות מנהיגות נשיות, לרקוד הורה במצעד הגאווה, לתמוך בצעדת השרמוטות.

"להיות אישה בירושלים זה להתמודד עם גברים שמתחילים איתך, יותר מדי. מדברים קרוב מדי, חזק מדי, בוטה מדי. וגברים שלא מבינים כל כך איך לגשת אלייך, כי 'הם' מהחינוך הדתי.

"להיות אישה בירושלים זה להילחם, להילחם על המקום שלך, על הזכות שלך, על הנשיות שלך כפי שאת חפצה בה. להיות אישה בירושלים אומר שייתנו לך את הכול גם אם לא ביקשת".

מה עוד צריך לשנות בתחום שלי: "אם אנחנו רוצים לדבר על שינוי, בייחוד ביום הזה, אז צריך להזכיר שעולם התיאטרון עדיין נשלט באופן גורף בידי גברים. בשנים 2018-2015 פחות מ־15 אחוז מהבמאים בתיאטרון הרפרטוארי הם נשים, וההשלכות של הנתונים הללו חמורות. כשמדובר בירושלים, חשוב לציין לא רק את הפערים הללו אלא גם לדבר על הדרה באופן כללי.

"רק לפני חודש השחיתו פוסטרים של הצגה שלי כי הם הציגו פני אישה. אבל אני מודה שאחרי שזה קרה כתבתי פוסט תודה לירושלים. למה תודה? כי עבורי זאת היתה ההוכחה המכרעת שכן, דווקא כאן עלי ליצור. הרי אני מאמינה שתיאטרון צריך להתקיים במקומות הקשים והמאתגרים שלנו כחברה. ירושלים היא בדיוק המקום הזה ועל כן היא כר הפעולה שלי. יש עוד המון לעשות, זה ברור, אבל למרות כל שאמרתי, זאת גם עיר מאפשרת. זאת עיר שמעודדת יוזמה וחלוציות - כי אם לא נעשה לא יהיה. ולכן אני חושבת שפחות צריך לדבר על השינוי שאנחנו רוצות לראות כאן וצריך פשוט לחולל אותו, פעם אחר פעם. אני לא מכירה דרכי יצירה אחרות".

תמר בר־לוי / דיני נפשות

גיל: 36

קצת עליי: "מדריכה שיקומית, מלווה אנשים שמתמודדים עם בעיות נפשיות ובנוסף עובדת גם כסייעת בגן ילדים".

השינוי שהבאתי לעיר: "ניסיתי להביא את תחום בריאות הנפש לפרונט של המודעות הציבורית באמצעות צוות 'נפשות' - צוות שפועל להעלאת המודעות ולהפחתת הסטיגמות על תחום בריאת נפש במרחב הציבורי באמצעות אירועי תרבות".

תמר בר־לוי. צילום: יואב דודקביץ'

מה זה להיות אישה בירושלים: "זה להיות חלק מהגוונים הרבים שיש בעיר, שזה מה שגרם לי להתאהב בירושלים כשבאתי לכאן, העובדה שיש בה הכול מהכול".

מה עוד צריך לשנות בתחום שלי: "צריך לגרום לאנשים להבין שאם יש מישהו שמתמודד עם בעיות נפשיות זה לא הופך את הבן אדם לשונה והוא אדם כמו כל אחד אחר ולכן צריך לקבל אותו כמו שהוא".

ענבר וייס / להעיר את העיר

גיל: 37

קצת על עצמי: מנכ"לית 'רוח חדשה'

השינוי שהבאתי לעיר: "בעיקר להקשיב לאנשים טובים בעיר הזו, ויש בה המון. התחלנו אסטרטגיה חדשה שהולכת ומתגבשת כדי לפתח הזדמנויות לחבר'ה צעירים בתעסוקה ותרבות דרך החייאת מקומות כבויים בעיר הזו, ששוכבים ואף אחד לא עושה כלום".

ענבר וייס. צילום: יואב דודקביץ'

מה זה להיות אישה בירושלים: "אני אענה אחרת – מה זה להיות אימא בירושלים. כי לפני שאני אישה אני יותר אימא. זו עיר של אימהות ושל מלא ילדים מכל המינים ומכל הסוגים. זו זכות גדולה לגדל ילדים בירושלים וללמד אותם לחיות חיים פשוטים ורגילים, מה זה מגוון, מה זה אנשים שחושבים אחרת ממך. לא בסיסמאות ולא בשיעורים בבית הספר, אלא מזה שאת פוגשת אנשים בגן שעשועים, עומדת עם אימהות אחרות בתור לטיפת חלב, שלא נראות כמוך או מתלבשות כמוך או מדברות בשפה שלך".

מה צריך לשנות בתחום שלי: "לא יודעת אם לשנות – פשוט לעשות עוד. יש המון מקומות בעיר הזו ששוכבים כאבן שאין לה הופכין. צריך להחיות אותם ולהכניס פנימה את המגזר העסקי ולשלב אותו ולרתום אותו כי הוא מאוד חשוב לעיר הזו ויש לו כוח לשנות – כמו שכבר ראינו בעבר. אני מאמינה ש'רוח חדשה' צריכה להיות גוף שיחולל שיתופי פעולה לטובת חבר'ה צעירים בירושלים".

קהילת 'זזה' / תתחילו לזוז

קצת עלינו: נטע שמיר־ולר (28), סטודנטית לתואר שלישי במחלקה לאקולוגיה, אבולוציה והתנהגות באוניברסיטה העברית, משחקת בנבחרת 'אס"א ירושלים' בליגה הארצית.

הדר קלינמן (25), סטודנטית למשפטים, חגורה שחורה בקראטה, שחקנית בנבחרת הכדורגל של האוניברסיטה העברית, יוזמת קהילת 'זזה'.

תמר אוחנה (31), ראש מטה ירושלים של ארגון כוח לעובדים וסטודנטית לתואר שני בניהול מלכ"רים וארגונים חברתיים באוניברסיטה העברית, משחקת כדורסל וכדורגל.

עוד ממנהלות הקהילה (ולא בתמונה): אור חג'בי, עדי לביא ורותי זינדל־אוכמן.

קהילת 'זזה'. צילום: יואב דודקביץ'

השינוי שהבאנו לעיר: "הקמנו את קהילת ספורט הנשים של ירושלים 'זזה'. התאחדנו כדי לייצג את קול הנשים העוסקות בספורט בירושלים. הרעיון החל אחרי שראינו שיש רצון אצל נשים שונות לעסוק בספורט אבל הקשיים של התארגנות ומציאת קבוצת נשים למשחק וכן של תפיסת מגרש ציבורי פנוי היו משמעותיים ומנעו מהן לצאת ולשחק. ראינו שאין כמעט נשים במגרשי הספורט בירושלים וכנשים וספורטאיות זה הפריע לנו. הרגשנו שיש צורך להתאגד ולייצג את קול הנשים בקביעות ובשיתוף עם העירייה כדי למצוא פתרונות למשאבים, ומשם נרקם קשר מתוך הבנה הדדית שיש צורך בגוף שייצג את קול הנשים בפעילות ספורט בעיר.

"היום אנחנו מתפעלות ומתחזקות קבוצת פייסבוק, שמציגה בעיקר את אירועי ספורט הנשים השונים בעיר וקבוצות ווטסאפ של התארגנות נשים לשחק כדורגל, כדורסל וכדורעף באופן שבועי. בנוסף, בשיתוף עם ארגונים ומינהלים קהילתיים אנחנו מטמיעות מודעות ומוציאות לפועל פעילויות של ספורט נשים ותומכות ביוזמות שמגיעות אלינו".

מה זה להיות אישה בירושלים: "בתחום הספורט זה לא פשוט. המודעות לקבוצות ספורט של נשים אינה גבוהה כלל, וכמו כן יש קושי להתארגן, ראשית בשל קושי במציאת פרטנריות ושנית מכיוון שלרוב התפוסה במגרשים הציבוריים היא גברית ולעיתים היא מאיימת על נשים. אבל היום הנושא נמצא במגמה של שינוי. המטרה שלנו היא שכל אישה בירושלים לא תתבייש לצאת מהבית בבגדי ספורט ובנעלי כדורסל או כדורגל, לא תתבייש להיות זקופה וחטובה ולדרוש את בטחונה וכבודה, ולא תתבייש להזמין גברים לשחק איתה במגרשים ציבוריים, או לפחות לבקש מהם לתת לה ולחברותיה את המגרש".

מה עוד צריך לשנות בתחום שלנו: "כחלק מהגברת תחושת המסוגלות והמודעות לספורט נשים, יש לתמוך בספורט נשים הישגי, בייחוד על ידי צפייה במשחקי הליגות. גידול באחוזי צפייה שווה יותר כסף לספורטאיות. כך יותר נשים ויותר צעירות ירצו ויוכלו לממש את חלומן להיות ספורטאיות במקצוען".

אייאת אדריס / דרך הטבע

גיל: 27

קצת עלי: "פלסטינית, מוסלמית שגרה בירושלים. אשת חינוך וניהול, העוסקת בתחום הוראת מדעי הטבע וחינוך מיוחד במסגרת החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי. כיום מנהלת מחלקת חינוך והדרכה בגן הבוטני בירושלים במגזר הערבי. בנוסף אני פעילה בעוד יוזמות ופרויקטים  נוספים שמטרתם לחולל שינוי בחברה הכללית והערבית".

אייאת אדריס. צילום: יואב דודקביץ'

השינוי שהבאתי לעיר: "במסגרת עבודתי אני פועלת למען פיתוח עוד פרויקטים שמטרתם לקרב את התלמידים, הקהילות ושאר האנשים לעולם המרתק שנקרא עולם הטבע. בנוסף אני שואפת להיות מנהלת טובה, לתרום מכל הידע שרכשתי למען החברה, לאפשר לאנשים מקהילות שונות להיפגש ולשוחח תחת גג אחת במקום המאגד לתוכו סוגים שונים של צמחים".

מה זה להיות אישה בירושלים? "להיות אישה זו אחריות, במיוחד בירושלים. משחר ההיסטוריה נשים רבות היו מודל למנהיגות, רבות מהן מוסלמיות שהן עבורי מודל לחיקוי. כיום הרבה דברים השתנו מסביבנו. בשנים האחרונות חוויתי אתגרים בתור אישה ירושלמית שמתעוררת כל בוקר עם רצון להגשים. "אני חושבת שאישה חזקה זו אישה שמצוידת בידע, בעבודה שמספקת לה מקום לחקור, לבלות, לצמוח ולתרום לה, למשפחתה ולחברה. זכיתי שגדלתי בבית שהעניק לי ידע, גישה חיובית לחיים וחינוך טוב. לאישה מקום חשוב בדת האסלאם -  צריך לכבד אותה ואת מעמדה החברתי. משפחתי דוגלת בערכים אלו ולכן אפשר לומר שזכיתי והגעתי לאן שהגעתי גם בזכותה".

מה עוד צריך לשנות בתחום שלי: "אם אני מסתכלת קדימה אני רואה לנגד עיניי תמונה עתידית כיצד ירושלים יכולה להשתפר בתחום החינוך ובתחום החינוך הבלתי פורמלי. אין ספק שהטכנולוגיה קיימת בכל בית ומנסה להרחיק את הערכים שגדלנו עליהם. בתור בן אדם שגדל בבית ערבי שידע היטב להעריך את הטבע, לגעת באדמה, לרקוד אחרי הפרפרים בשדות ולהתבונן בגוזלים שמתחילים לעוף, לקטוף את אשכול הענבים יחד עם משפחתו בהרי חברון ולחוות את מסיק הזיתים, אני יודעת ורואה את המחסור בערכים שלמדנו מאימא אדמה. יש מחסור בשטחים ירוקים באזור ירושלים, מסיבות שונות. אני חושבת שהאתגר הגדול הוא לחשוב איך אוכל לשמר את כל מה שנוגע לחינוך לשמירת הטבע ולהכיל את התלמידים ואת צורכיהם באופן שמשלב  טכנולוגיה למען חינוך לחדשנות".

אביה סנדק / ברוח מזרחית

גיל: 27

קצת עליי: "ממובילות 'ישיבה מזרחית' - בית לתרבות, תורה ויצירה ברוח יהדות ארצות האסלאם. חפשו אותנו בפייסבוק, אתם כבר תזהו לפי התה נענע והעוּד".

אביה סנדק. יצלום: יואב דודקביץ'

השינוי שהבאתי לעיר: "לתחושתינו עולם התורה, ההגות והתרבות של יהדות ארצות האסלאם והמזרח לא מקבל מספיק מקום. הישיבה המזרחית מבקשת לתת מקום לעושר התרבותי וההגותי שרבים בחברה הישראלית אינם חשופים לו".

מה זה להיות אישה בירושלים: "בתור אשדודית שחיה פה בשנים האחרונות, אני מוצאת שקצת מורכב ללבוש שמלות כי תמיד ממש קר... אבל יש גם יתרונות - ירושלים מאפשרת כל כך הרבה צורות חיים שונות ומגוונות אז במובן הזה היא לגמרי חופש. את יכולה להיות מרוקאית מבית מסורתי וגם פמיניסטית, ועדיין להרגיש בנוח".

מה עוד צריך לשנות בתחום שלי: "אצלנו ב'ישיבה מזרחית' הדעות חלוקות - חלק מעדיפים את שימור המסורת כפי שהיא וחלק היו רוצים (ורוצות) לחוות תיקון בעניין. עוד לא מצאנו את הנוסחה המדויקת, שמצליחה לשמר את המתח הבריא בין הנאמנות למסורת לבין הצורך הגדול בחידוש. החדשות הטובות הן שאנחנו עובדים על זה".