גבריאל לביא: 40 דקירות ושרשרת של ניסים

בשבוע האחרון נילי וגבריאל לביא מתרגשים מכל דבר קטן. כל פעולה של גבריאל מעוררת התלהבות בבית, וגם דברים שנראו עד לפני חודש מובנים מאליהם זוכים כעת למשמעות חדשה. "למדנו להעריך מחדש את הדברים הקטנים. כיום אנחנו מבינים אפילו טוב יותר איזה נס גדול זה לחיות ולתפקד", מסבירה נילי. "במובנים מסוימים אנחנו מתחילים דברים רבים מההתחלה".

רק מעטים העניקו לגבריאל לביא סיכוי לשרוד את פיגוע הדקירה בשער שכם בחודש שעבר. "לאחר שלמדתי בכולל חצות בישיבת 'שובו בנים' הגעתי להתפלל בכותל בהנץ החמה", שיחזר במסיבת עיתונאים בשבוע שעבר. "בדרכי חזרה, בסוף רחוב הגיא תקף אותי מחבל בסכין".

המאבק בין השניים היה מהיר. "המגבעת שלי עפה מיד. אומנם ניסיתי להילחם כשהתפילין בידי, אבל הוא דקר אותי שוב ושוב. אמרתי בקול 'שמע ישראל', ומשם והלאה אין לי כמעט זכרונות. אני רק זוכר שהייתי מוטל על הרצפה", הוא משחזר.

הדבר הבא שגבריאל זוכר זה הרגע שבו החלו לטפל בו. "יש לי עוד זיכרון קצר של כמה שניות שבהן כוחות ההצלה מגיעים, ואז איבדתי את ההכרה", הוא מוסיף. "לפי מה שאני מבין עברו דקות ארוכות עד שבת קהילה שלנו ראתה אותי והזעיקה עזרה. זה היה הנס הראשון".

בתחילה כוחות הביטחון ידעו רק על התקיפה הנוספת שאירעה אז, של ישראל מאיר נחומברג שנפצע באורח בינוני. על לביא, שהתנדנד בין חיים למוות ונדקר עוד קודם, הם לא שמעו כלל. "גבריאל נדקר בעמוד השדרה ובבטן ואיבד דם רב. כשנכנס לניתוחים כבר התכוננו לאפשרות שאפילו הניתוחים לא יצליחו לשפר את מצבו", נזכרת אשתו. "הכוחות בשטח הסבירו לנו שהם כבר היו צריכים להתקשר לזק"א".

"נוסיף לעלות לכותל"

נילי, בדיוק כמו גבריאל, היא בעלת תשובה. בכל מהלך הימים המטלטלים שחוותה היא שאבה את כוחה מבורא עולם. "התפללנו רבות כדי שהמצב יחזור לקדמותו. היה קשה להאמין שהוא יתאושש מ־40 דקירות בכל חלקי הגוף, כמעט מכף רגל ועד ראש. גם הישיבה והרב נרתמו להתפלל עבורו. בישיבה עשו לכבודו פדיון, ואני מאמינה שגם בזכות זה מצבו השתפר".

באופן פלאי גבריאל התאושש במהירות. תחילה הוא התעורר, לשמחת המשפחה. בשבוע שעבר כבר השתחרר מבית החולים. "זה היה רגע מיוחד מאוד. כששמענו שהוא פקח את העיניים הרגשתי שלמרות שנותרה עוד עבודה רבה הזכויות של גבריאל עומדות לו והוא יצליח להשתקם".

כעת שניהם מאמינים בלב שלם שגבריאל יחזור לעצמו באופן מלא. "אני עוד מתכנן לחזור לשער שכם ולתפילות שלי בהנץ החמה. זה יהיה הניצחון הגדול שלי", הוא מבהיר. "מדהים שכששירתי במשמר הגבול פחדתי להסתובב, אבל כעת, לאחר שחזרתי בתשובה, אני מרגיש מוגן".

שני בני הזוג מנצלים את ההזדמנות להודות לריבונו של עולם, ולא פחות מכך לפרמדיקים של מד"א. "אנחנו רוצים להודות להם על הטיפול המהיר, ועל כך שהם לא איבדו את התקווה והודיעו לבית החולים שמדובר במצב חירום. הם השליחים של בורא עולם שהצילו אותו", מסבירה נילי. "הם סיפרו לנו שהמקרה שלנו לימד אותם שאסור לוותר עד הרגע האחרון".

גבריאל יודע שצפויה לו עדיין תקופה קשה. "עוד נכונה לנו תקופה ארוכה של שיקום", מספרת רעייתו. "גבריאל נמצא בבית לצידי, אבל אני עדיין צריכה לקלח אותו, ועוד קשה לו לנוע בכוחות עצמו. מצד שני, אחרי שראיתי שהוא השתקם וזכה לכל הניסים הללו, אני מאמינה בכל ליבי שעוד אראה אותו חוזר להיות גבריאל שמלפני הפציעה".

משפחת שמואלי: נס הפורים של בן המקובל

רב־רשף אלי אדרי חי את הסכנה. בווטסאפ מלוה אותו תמיד הסטטוס מספר תהילים 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי'. להבדיל מאחרים, אצלו הפסוק הזה נקנה בדם. "לאורך השנים שלי בכוח, כמות הניסים שאנחנו חווים היא בלתי נתפסת - גם אלה שאנחנו גורמים להם, ועוד יותר במקרים שבהם אנחנו ניצלים", הוא מסביר.

בפורים האחרון, בשעת בוקר מוקדמת, אדרי היה משוכנע שהוא ניצב לפני אסון בלתי נתפס. "קיבלנו הודעה על שריפה ברחוב מקווה ישראל שבה העשן יוצא מהרצפה. אנחנו מספיק מנוסים כדי לדעת שמדובר במצב מתקדם מאוד של שריפה, שמסכנת לא רק את מי שנמצא בדירה אלא גם את לוחמי האש שלנו", הוא משחזר.

הדירה במקווה ישראל. הילדים היו אצל הסבתא | צילום: דוברות כיבוי והצלה

אדרי מיהר להזעיק כוחות כיבוי נוספים. בינתיים נודע לו ששמונה ילדים לכודים כנראה בדירה. "הבנתי שאנחנו עלולים להגיע לאסון עצום. כשהגענו לשטח הבנו שהמצב באמת לא פשוט. השריפה היתה ליד הדלת, מה שהקשה עלינו עוד יותר. אנחנו כבר מורגלים לא לפחד, אבל במקרה הזה כולנו הבנו שהמצב לא טוב".

לאחר קשיים רבים הצליחו כוחות הכיבוי להיכנס לדירה הצפופה ולהשתלט על השריפה. ואז באה הבשורה המנחמת: "בהתחלה חשבנו שאולי רק חלק מהילדים אינם נמצאים בבית, אבל לאחר שהשלמנו את הסריקה הבנו שאין ילדים בזירה בכלל", נזכר אדרי. "בהמשך הבנו שכל בני המשפחה יצאו ערב קודם לכן להיות עם סבתם, וכך ניצלו חייהם. אני מאמין שלו השריפה הזאת היתה מתרחשת כשהם היו בבית לא הייתי מסוגל לדבר על הנושא".
אדרי, שמשמש גם כחוקר שריפות, פענח בהמשך ממה פרצה האש. "משהו פה נראה לי קצת מוזר. רק לאחר תחקיר עמוק ומעמיק גיליתי שמדובר באוסף סוללות שלא אוחסן כראוי. בין הסוללות נוצר מגע, ומכאן החלה השריפה. אנשים אינם מבינים עד כמה הסוללות הן דבר מסוכן".

"זכותו של הרב הצילה חיים"

הילדים שניצלו מהשריפה הם נכדיו של אחד מגדולי המקובלים בירושלים, הרב בניהו שמואלי, ראש ישיבת 'נהר שלום'. "אין לכולנו ספק שזכותו של הרב וזכותה של המשפחה הצילו אותה מאסון גדול", מסבירים השכנים. "כולם יודעים שיוסף הוא בנו האהוב, שאפילו מלמד את משנתו בישיבה".

יוסף שמואלי זוכר היטב את מאורעות הבוקר שבו ביתו נשרף. "בשעה 6:07 בדיוק התקשר אלי אחד השכנים. אומנם הייתי בתפילה, אבל הבנתי שאם הוא מתקשר קרה משהו בדירה. הוא היה נסער והסביר שהדירה נשרפת", הוא משחזר. "רצתי מיד לדירה כדי לראות מה קורה שם".

כששמואלי הגיע לוחמי האש כבר סרקו את מיטות הילדים כדי לוודא שהם לא נלכדו שם. "השכנים לא ידעו שהלכנו לחמותי וראיתי עד כמה הם מבוהלים. רק כשהסברתי להם שאין נפש חיה בדירה הם נרגעו. אנחנו כמשפחה רגילים להמון נסיונות, אבל השגחה פרטית כזאת טרם ראינו".

מיד לאחר האירוע קיימה המשפחה סעודת מצווה. "הודינו לבורא עולם על ההשגחה הפרטית", מסביר שמואלי. "אומנם עד כה נמנענו מכל חשיפה, אבל כאן חשוב לנו לספר לכולם על הנס שאירע לנו, וגם על הסכנה שעלולה להתרחש מסוללות".

חנה מייטס: נס ליד ישיבת מיר

בתור אחת המשפחות החילוניות היחידות באזור, משפחת בודקוב חיה במצור מתמשך ברחוב שערי שמיים במאה שערים, סמוך לישיבת מיר. "הגענו לכאן מעין כרם, ולמרות השנים הארוכות כאן, אני עדיין נמצאת בהלם תרבות", מסבירה אם המשפחה רבקה. "שום פעולה פה לא פשוטה, מהשימוש בטלוויזיה ועד הלבוש.

לפני שנה בדיוק חשה רבקה בריח של עשן שעולה מבית משפחת מייטס בקומה התחתונה. "חנה מייטס היא הטבחית המפורסמת של ישיבת מיר, ואני יודעת שהיו לה קשיי תנועה, ולכן היא גרה עם אברך ששמר עליה. אומנם בימים רגילים אין בינינו קשר, אבל ברגעים האלה פיקוח נפש דוחה הכל. הרגשתי שאני חייבת למצוא אותם והזעקתי גם את מכבי האש. מיד לאחר מכן חזרתי הביתה לוודא שהוא לא נשרף".

השריפה ב'שערי שמיים'. ניצלה בפעם השנייה | צילום: דוברות כיבוי והצלה

לוחמי האש התקשו להגיע לרחובות הצפופים של מאה שערים. בינתיים הלהבות בבניין הישן הלכו וגדלו ותרם לכך גם הסכך שמייטס אחסנה במרפסתה. "זאת היתה שריפה מורכבת. הגישה היתה קשה והיינו צריכים להגיע לרחוב הזה בדרכים עקלקלות. בנוסף לדיירי הבניין, אסור לשכוח שישיבת מיר נמצאת ממש בסמוך, ואם השריפה היתה מתפשטת לשם זה היה הופך לאסון לאומי", מסביר בכיר בלוחמי האש.

אפילו הרופאים לא האמינו

במאמץ עילאי מכבי האש ניסרו את הסורגים בבית וחילצו את מייטס ואת האברך. "רציתי לברוח אבל מצבי הגופני לא טוב. לא הצלחתי לצאת, וגם הבחור כבר לא היה יכול לעזור לי כי גם הוא היה במצב קשה. "אני עוד זוכרת שכיבוי האש הגיע, אבל לא הרבה יותר מזה", משחזרת עכשיו מייטס.

מייטס כבר ניצלה בעבר משריפה. "לפני 50 שנה הבית שלנו נשרף כולו. לא נשאר לנו אפילו מברג. לא האמנו שדבר כזה יכול לחזור על עצמו", אומר בנה של מייטס, יהושע.

רק מעטים האמינו כי שני המחולצים מהדירה ישרדו. מצבם הוגדר אנוש והם סבלו מקשיי נשימה חמורים עקב שאיפת עשן. "כוחות ההצלה סיפרו שהם נראו מתים, וכל אותו זמן הרגשתי שאני נאבקת בשריפה לבדי. האמנתי שאחרי שייקבע מותם ישכחו גם אותי ואני אמות אחריהם", מסבירה בודקוב.

בדרך פלא, בדיוק אז חזר בעלה של בודקוב לבניין והזכיר ללוחמי האש שאשתו לכודה בקומה השנייה. "הייתי כבר כמעט מעולפת. הרגשתי שבעוד שניות ספורות אני מאבדת את ההכרה. אחרי 50 שנות נישואים בעלי הציל את חיי".

בינתיים מצבה של חנה מייטס היה מדאיג במיוחד - היא הגיעה לבית החולים במצב אנוש והרופאים כבר כמעט נואשו ממצבה. "אמא הובהלה לבית החולים כשהיא חסרת הכרה. היא היתה בתא לחץ, ואני לא חושב שמישהו בעולם האמין שהיא תצא מזה בריאה וצלולה", נזכר בנה.

אלא שבניגוד לתחזיות הפסימיות, מייטס, שחגגה את הגעתה לגבורות לפני שנים אחדות, התאוששה ושבה להכרה בתוך ימים ספורים. "כל רבני ישיבת מיר באו אליה והתפללו לשלומה. הרופאים לא האמינו שבגילה היא תתאושש, אבל ניסים מתרחשים למי שמאמין בהם. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אילו השריפה היתה מתפשטת לישיבה".

משיקום לדו־קיום

למרות השיפוצים שנעשו במקום, שרידי השריפה עדיין ניכרים בבניין. כל הדיירים מאמינים שבדיוק כמו שם הרחוב, 'שערי שמיים', כוחות עליונים התערבו כדי שהשריפה החמורה תסתיים בלי אבידות בנפש. "אני לא דתייה, אבל כאן אני מוכרחה להודות שקרה נס אמיתי שהציל אותי ואת משפחת מייטס מאסון גדול", אומרת בודקוב.
גם חנה מייטס שבה לביתה. מאז האירוע היא ממעטת לצאת מהבית, מתקשה בדיבור ומרגישה מדי פעם כאבים. היא מבינה כעת שעליה להיות זהירה יותר. "עוד אין לנו מושג מה קרה שם באמת, ואינני רוצה לחשוד בכשרים, אבל אני רק יודע שכל מה שעושה בורא העולם, לטובה הוא עושה", קובע בנה.

שתי המשפחות מקוות לשמור על הדו־קיום בבניין ומבינות שבשעת צרה טוב שכן קרוב מאח רחוק. "פניי תמיד לשלום", מבהירה בודקוב. "אני מקווה שאנשים יבינו שגם אם אנחנו לא שומרי תורה מצוות, אנחנו עדיין מאמינים שניסים מתרחשים, וגם כשהיחסים אינם טובים פיקוח נפש דוחה הכל".