מסעדת טעמי. צילום ארכיון: שלומי כהן

ההתחלה

בשנת 1954, כש'טעמי' רק נוסד, הוא היה החומוס היחיד בירושלים. "מזרח ירושלים לא היה אז בידינו, ולכן אפילו לא יכולת לנגב חומוס אצל הערבים. אלברט מג'ר ומוריס אביו פתחו את המקום, רגע לאחר שעלו לישראל מבולגריה. המקום היה קטן וצנוע, אבל הציע פורמט מיוחד של אוכל ביתי שלא היה קיים אז בעיר".

מי שעומד מאחורי המשפט הזה הוא הבוהמיין והמסעדן דן בירון, שהגיע למקום כמעט במקרה. "כילד הייתי מגיע הרבה למרכז העיר ומטייל שם ביחד עם אחי, בריד. יום אחד מוריס, שראה שאני בחור גבוה, קרא לי וביקש ממני להחליף את הפלורוסנט. המקום היה קטן וצפוף, אבל אנחנו כילדים אשכנזים התלהבנו מהריחות ומהמאכלים ומיד הפכנו לבני בית במקום".

כעבור שבועות אחדים כבר היה נראה שמרכז העיר כולו מצוי בכוך הקטן של 'טעמי' ברחוב שמאי. "התורים היו עצומים. העצבים היו בשיאם, אבל האוכל היה גן עדן. אנשים חיכו דקות ארוכות כדי לטעום חומוס אותנטי, במיה או סופריטו. אלה דברים שרבים מבני ירושלים בכלל לא הכירו באותם הימים".

פינתי

ירדנה ועופרה. נדאל ופדרר. אפל וסמסונג. אגדות אמיתיות נוצרות רק כאשר יש תחרות אמיתית שגורמת לך להיות הטוב ביותר. בעבור 'טעמי', זו הייתה מסעדת 'פינתי'. "התחרות עם מאיר מיכה הייתה מהרגע הראשון שמסעדת 'פינתי' נפתחה, אבל זו תמיד הייתה תחרות נעימה. שני הצדדים האמינו שיש מספיק פרנסה לכולם, ואפילו סיפקו פיתות זה לזה", נזכר עו"ד יונתן לבני, סועד ותיק וחבר קרוב. "יחד עם זאת, ברור שהיה שם עניין של יוקרה".

מיכה. צילום: שלומי כהן

גם לאחר שנפתחה התחרות, ג'קי מג'ר הוסיף לפתוח את 'טעמי' לשעות ספורות בצהריי היום. כששאלו את מיכה מדוע הוא אינו פותח את המקום לשעות מצומצמות, הוא ענה כי כשהוא יהיה עשיר כמו משפחת מג'ר הוא יפתח את המקום. "זה נכון שמשפחת מג'ר היא משפחה עשירה שמפעילה את מלון אלדן ומחזיקה בנכסי נדל"ן, אבל עדיין החומוס של 'טעמי' היה הטוב ביותר בעיר", קובע לבני.

בירון, שסועד במקום כבר שבעים שנה מסכים. "אני משתדל לאכול רק בבית. אבל זה המקום היחיד שבו אשתי, שרי רז, איננה כועסת שאני אוכל בו. היא יודעת שהמאכלים המזרחיים שמצויים שם אינם המאכלים שהיא נוהגת להכין ולכן מבחינתה זה כאילו שאכלתי בבית. בפעמים האחרונות היא אפילו הגיעה לאכול איתי".

השולחן האחד

אביגדור ליברמן עוד שייך לפוליטיקאים הצעירים, אבל בני הדור הקודם זכרו שב'טעמי' לא היו להם הנחות. כשראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, הגיע למקום ביחד עם חברו הטוב, עו"ד אורי מסר, הם הצטופפו בשולחן אחד עם סועדים ירושלמיים אחרים שביקשו לסעוד במקום. "זה היה היופי של טעמי. אתה יכול בבוקר לשבת סביב שולחן הממשלה, אבל בצהריים לאכול חומוס באותו השולחן עם הומלסים שג'קי ביקש לדאוג להם", נזכר בירון.

ליברמן מבקר בפעם האחרונה במסעדה. צילום: יואב דודקביץ'

חוויית האכילה הצפופה הפכה לסמל המסחרי של 'טעמי'. בכל פעם שהייתה לג'קי מג'ר אפשרות להרחיב את המקום, הוא העדיף שלא. "פעם אחת אלברט ניסה להקים סניף נוסף ברחוב שמאי, אבל מהר מאוד הוא הבין שהמיקום זה חלק מהזהות של המסעדה. זו גם הסיבה שהוא לא הקים זכיינים לאורך השנים", מסביר חבר קרוב.

העצבים

האירוח ב'טעמי' היה אותנטי, ויש שיאמרו בהגזמה. לא רק המוטו המיתולוגי של המקום, "לבלוע, לא ללעוס", אלא גם הסבלנות המעטה שהייתה לאלברט ולג'קי מג'ר. "קוצר הסבלנות הייתה סמלם המסחרי, ואולי אפילו היו סוד הקסם שלהם. לא מארחים מפונפנים, אלא דווקא ירושלמים קצרי רוח", נזכר סועד ותיק. "המלצרים היו תמיד מפנים אותך רגע לפני שסיימת ותמיד דואגים להבהיר לך שבחומוס אין עצמות. אם רק היית מעז לבקש קפה הם היו מביטים בך בכעס ואומרים לך שקפה יש רק ב'עטרה'".

מדי פעם, קוצר הסבלנות היה מתבטא בוויכוחים הפוליטיים שערך ג'קי עם הסועדים. "הוא היה איש ליכוד ותיק והוא אף פעם לא הצליח להבין כיצד ניתן להיות איש שמאל במדינה כמו שלנו. רק מאוחר יותר, כשהוא הבחין שבנותיו נוטות שמאלה באופן מובהק, הוא התרכך מעט", נזכר אחד הסועדים.

מסעדת טעמי. צילום: יואב דודקביץ'

עוד מקור בלתי נדלה של ויכוחים היה משגיח הכשרות. "ג'קי לא יכול היה לסבול את העובדה שאומרים לו מה לעשות ואיזה ירקות למכור", נזכר השדר הוותיק משה גרטל. "אני זוכר שהוא לא פתח בשבת ולא מכר טריפות, אבל הייתה לו התנגדות עקרונית לשלם כסף לרבנות כדי שיאשרו לו שהוא מוכר אוכל כשר. הסועדים הירושלמיים יישרו קו והגיעו לאכול אצלו - אפילו חרדים".

קוליפורמים

בשנת 1988 תחקיר הקוליפורמים המיתולוגי של כלבוטק הגיע גם למסעדת 'טעמי'. הוא חקר ומצא שכמות הקוליפורמים גבוהה מן הנדרש. בימים שבהם הערוץ הראשון היה היחיד, תחקיר כזה איים להחריב את מפעל חייה של משפחת מג'ר. "אני זוכר היטב איך ג'קי חשש שזה יהיה הסוף. קשה היה להרגיע אותו באותם הימים", מסביר חבר קרוב.

באותם השבועות התורים הגדולים שהשתרעו ב'טעמי' לאורך כל היום הצטמצמו בצורה ניכרת והיה נראה כי מפעל חייו של מג'ר קורס. "המזל הגדול של ג'קי היה שהוא מכר אוכל באמת טעים. אחרי הרתיעה הטבעית, הירושלמים הבינו שאין תחליף לאוכל הביתי והם חזרו לסעוד שם", מוסיף אותו החבר.

כעבור שנים, תחת האכסניה של "ידיעות ירושלים", ג'קי מג'ר הסכים להתפייס עם רפי גינת
מאוחר יותר, הוא כבר התלוצץ על הקוליפורמים. "בכל פעם ששאלו אותו מה סוד הקסם של האוכל של 'טעמי', הוא הסביר שמדובר בקוליפורמים. אנשים שוכחים שאנחנו מגיעים מהעוני או מהמצור ולא מעניין אותנו האם יש קוליפורמים באוכל, אלא האם הוא טעים", קובע בירון.

מוטי

לו תשאלו סועד שנקלע ל'טעמי' מי הבעלים של המקום, הוא כנראה יגיד לכם שמוטי
ניתן להבין את האמירה הזו. מוטי, הלוא הוא מוחמד, עושה הכול במקום - מגיש את האוכל, רושם, ומצוי במטבח. הוא הגיע למסעדה בגיל 16 מהכפר עזריה ומאז לא עזב אותה
בכל פעם שמגיעה אישיות חשובה למתחם הוא דואג להבהיר זאת לקהל הרחב. "והנה, כעת הגיע שר הביטחון לשעבר, אביגדור ליברמן", הוא הדגיש השבוע בפרידה.

מוטי. גדל במסעדה. צילום: יואב דודקביץ'

היחס לאביגדור ליברמן הוא היחס שמעניק מוטי לכל לקוח. הוא זוכר היטב את השמות של הסועדים ומקפיד שלא לעייף אותם בשאלות מיותרות - ככה זה שיש כל כך הרבה שנות ניסיון
"
בכל פעם כשהגעתי, הוא כבר ידע בדיוק מה אני אוהב", סיפר השבוע, ח"כ ליברמן. "הוא היה מגיש לי לשולחן חומוס קומפלט עם פלאפל, ביצה, פול וחמוצים. זו חלק מהייחודיות של המקום הזה".

גאדג'טים

בשנים האחרונות לא ניתן היה להתקרב ל'טעמי' מבלי לשמוע הסברים של ג'קי על החידושים האחרונים בתחום הסלולרי. "זו לא הייתה רק מסעדה, אלא גם מעין מעבדת טלפונים ניידים. ג'קי היה חוקר כל חדשות טכנולוגיות ומשוחח עליהן עם לקוחות. הוא היה חובב אמיתי של גאדג'טים, ובהדרגה הוא הכניס גם אותי אל תוך האהבה הזו שלו", נזכר גרטל. "אני משוכנע שהיה לו האוסף הגדול ביותר של ניידים בירושלים".

עו"ד לבני תמיד התפעם מהידע הטכנולוגי שהפגין בפני הסועדים. "חלקם לא ציפו ממנו לשמוע את זה, אבל היה לו ידע טכנולוגי עצום. הוא יכול היה לקחת שני מחשבים הרוסים עד העצם וליצור מהם מחשב שלישי. תמיד אמרתי לו ש'טעמי' לא הייתה קיימת אם הוא היה אשכנזי, כי הוא יכול היה להיות פרופסור באוניברסיטה. הבעיה הייתה שהוא התחיל לעבוד מגיל אפס".

ג'קי ז"ל ובנותיו. "היתה לו אהבה לאוכל". צילום: מהאלבום הפרטי

התקופה האחרונה

היקף העבודה ב'טעמי' ירד בשנים האחרונות. העובדה שמרכז העיר התרוקן מעסקים ומהכנסת, הקושי במציאת מקום חנייה והתחרות הניצבת מכל עבר, פגעו בסמל הירושלמי. התורים של פעם הצטמצמו. "ג'קי מעולם לא היה צריך את 'טעמי' בשביל הפרנסה, אלא הגיע רק מאהבה. בדיוק בשל כך הוא הוסיף לשמור על העסק, גם כשפחות הלך לו", מסביר לבני.

היום האחרון של מסעדת 'טעמי'. סופה של תקופה . צילום: יואב דודקביץ'

לפני פחות משנה לקה מג'ר בסרטן. המחלה הדאיגה אותו מאוד, אבל לא הוציאה ממנו את ההומור. "הוא היה מספר בדיחות שחורות עד הרגע האחרון, והוא גם ידע שהוא האחרון בשושלת של 'טעמי'", נזכר גרטל. "כולנו הרגשנו שטעמי בלעדיו נמצאת בנסיגה וזה לא אותו הדבר".

מג'ר, שנפטר במרץ האחרון, ידע היטב שבנותיו לא ימשיכו את העסק המשפחתי. "הוא קיווה שהם ימשיכו את דרכו, תמיד אמר שהבנות שלו הן אינטליגנטיות מדי, מכדי למכור חומוס", נזכר לבני. "היה ברור לכולנו שזה רק עניין של זמן, עד שהן יהיו אלה שיכבו את האור. זו לא הפתעה בעבורנו, אבל בהחלט רגע עצוב".

ביום שלישי מסעדת 'טעמי' נפתחה בפעם האחרונה. יותר לא יישמעו קולות הצעקה של ג'קי. גם לא השירה שלו בזמן הכנת הקציצות. באופן רשמי, המסעדה יצאה לחופשה, אבל בעסקי המסעדנות – בדרך כלל לא חוזרים מחופשות. "זה רק סמלי שההודעה על סגירת המקום הגיעה ביום ירושלים", כתבה השבוע שלי מג'ר, הבת. "'טעמי' תמיד הייתה ותמיד תהיה חלק מסיפורה של העיר הזו".