מייקל. "איך אפשר לעמוד על הרגליים?". צילום: יואב דודקביץ'

באיחור של חצי שעה הוא סוף סוף מגיע ונכנס לבית הקפה כשעיניו תרות אחר שולחן פינתי ומרוחק. "נשב שם", הוא מבקש ואומר בטון עדין ורך, "הרבה תנועה היתה בחוץ היום". הכל אופנתי אצל מייקל (שם בדוי), ולא רק האיחור. הוא מושך בידו את שערו המטופח הצידה אל מאחורי האוזן. בידו האחרת אוחז בתיק אדמדם קטן כשל נשים צעירות. מתחת לקפוצ'ון השחור שעוטה על ראשו מחשש שיזוהה, לובש גולף צמוד ומתיישב. "אני מנסה לא להבליט את זה שאני הומו אבל אנשים רואים ומרגישים".

מייקל, הומוסקסואל בן 21 המתגורר באחת השכונות במזרח העיר, מודה שהוא לא מאוד הופתע מהודעת השיימינג שהופצה בשבוע שעבר בה התנערה משפחה ממזרח העיר מבנה ההומוסקסואל, ס', בן 18, המתגורר בתל אביב.

הוא עצמו נאלץ להימלט הכי רחוק שיכול היה להרשות לעצמו בעקבות יציאתו מהארון. גם הוא חווה את חיי הלילה של תל אביב למשך תקופה קצרה, שם הכיר את ס'. "הוא (ס') עשה דברים פרובוקטיביים מאוד", טוען מייקל השבוע. "הוא העלה סרטוני וידאו של עצמו שבהם הוא מתנהג, כך לדעתי, בצורה לא נאותה. ההרגשה שי היא כי זה בייש מאוד את המשפחה שלו ופגע בה, והצורה שהוא מתנהג לא טובה בעיניי ופוגעת בתדמית שלנו באופן כללי. עם זאת, עכשיו הוא בעצם חשוף וזה בטח קשה. זה גם מראה כמה החברה שלנו סגורה".

הסוד נחשף במקרה

מייקל אמנם לא נחשף לשיימינג פומבי ברשת מצד בני משפחתו ומשתדל שלא להחצין באופן מתריס או מוקצן את זהותו המינית, אך הוא עצמו חשוף לשיימינג מסוג אחר, יומיומי ומתמשך. זה התחיל כבר בגיל 16 כאשר הבין שהוא לא כמו כולם ושנטייתו המינית איננה כשל חבריו. "החזקתי את זה בסוד", הוא משתף. "אף אחד לא ידע וגם לא יכולתי לספר לאיש, בטח לא למשפחה שלי. לא שיתפתי אף אחד כי פשוט פחדתי".

כשהוא חוזר ליום שבו הסוד שלו התגלה, הוא נזכר שזה היה די במקרה. "זה היה בבית בזמן שישנתי", הוא אומר. הטלפון שלי צלצל ואח שלי ענה לשיחה. בקו השני היה החבר שלי. הם דיברו ביניהם ובמשך כל השיחה החבר חשב שהוא מדבר איתי, אבל בעצם מה שקרה זה שהוא דיבר עם אחי שהתחזה. תוך כדי זה אחי הבין בדיוק מה הסיפור ושאני בעצם הומו. לפני כן במשפחה קצת חשדו, אבל לא היו בטוחים".

לתל אביב ובחזרה

מייקל מספר כי אחרי שהסוד נחשף הוא רק רצה לברוח. "עוד לפני כן היו לי תוכניות להוציא את עצמי מהבית ולבנות לעצמי חיים חדשים במקום אחר, כך שהאירוע הזה קרה בדיוק בזמן", הוא אומר. "פחדתי ממה שיכול לקרות לי אם יגלו שאני הומו. הכנתי את התיקים שלי בסתר וחיכיתי לרגע המתאים לקחת את עצמי ולצאת מהבית בלי שאף אחד ידע. קמתי יום אחד בבוקר, השארתי להם פתק וכתבתי שאני רוצה לחיות את חיי ולבנות את העתיד שלי - וברחתי לתל אביב".

בני משפחתו של מייקל החלו בחיפושים אחריו ולא הרפו. "הם טמנו לי מלכודת", הוא מספר. "אחותי ואחיי החלו לעקוב אחריי ולחפש אותי כדי להחזיר אותי הביתה לשכונה. הם נכנסו לאפליקציה שאני בדרך כלל משתמש בה, יצרו איתי קשר וכשהגעתי למקום המפגש ראיתי אותם. הם התחילו לצעוק עליי ולמשוך אותי פיזית עד כדי כך שנהיו לי חבלות. ניסיתי לברוח והצלחתי לחזור לתל אביב, אבל הם המשיכו להתקשר אליי ולהפציר בי לחזור הביתה".

מצעד הגאווה בתל אביב. שם יותר נוח | צילום: שאול גולן

בצר לו נאלץ מייקל להיכנע ללחצי משפחתו וחזר לגור בשכונה המזרח ירושלמית. "המצב הכספי היה על הפנים וגם המצב הנפשי שלי לא היה טוב בכלל", הוא נזכר. "אז הפסקתי את הלימודים והתחלתי לעבוד. בהתחלה במסעדה משבע בלילה ועד שש בבוקר ועכשיו אני בבית מלון. זו עבודה פיזית, מעייפת, אבל אין לי ברירה כי אני צריך לפרנס את עצמי ואני גם נותן חלק למשפחה".

קללות על בסיס יומי

ועדיין, למרות החזרה לשגרה, מייקל עוד חושב על תל אביב. "הרבה יותר נוח שם מאשר בירושלים", הוא אומר. "כשהייתי שם עשיתי מה שבא לי, הופעתי בדראג שואו ואף אחד לא הזיז לו ולא אומר לך כלום. בירושלים אם אתה גם ערבי וגם הומוסקסוואל זה קשה".  

גם לאחר שיצא מהארון, ועל אף שפרטי לבושו וסגנון דיבורו מרמזים על נטייתו המינית, הוא עדיין לא מרגיש בנוח עם ההגדרה הומוסקסואל מוצהר. הוא כבר לא מחביא את זהותו המינית וזה לכשעצמו מצמצם את חיי החופש שלו כמי שחי בסביבה שמרנית ומוקף בדעות קדומות. "זה אומר כמה שפחות לצאת מהבית בשעות שאני יודע שיש הרבה אנשים בשכונה", הוא משתף. "זה ללכת ברחוב ומישהו צועק לך 'יא קוקסינל' או 'אם אמא שלך היתה יולדת כלב זה היה יותר טוב ממך'. כשאני עומד בתחנת האוטובוס אני תמיד במתח ופחד מה יגידו היום ושומע בלי סוף דברים מגעילים. אני לא מבין באיזו זכות הם מעזים לדבר ככה כלפי אדם אחר ומתערבים בחיים האישיים שלי".

אין יום שעובר עליו בלי קללות, גידופים והצקות. הוא מתאר מציאות של הישרדות יומיומית הגורמת לו להימצא במצב של מתח נפשי קבוע. "אני מבלה הרבה שעות בעבודה, כדי שהיום רק יעבור ושלא אצטרך ללכת ברחוב בחוץ", הוא אומר. "אני מתעורר מוקדם מאוד בבוקר כשהכבישים והרחובות ריקים מאדם כדי שאוכל לצאת מבלי שאף אחד יראה אותי, להימנע מפרצופים ודיבורים של אנשים. יש הרבה דברים שאני מונע מעצמי, למשל אני לא יכול להתלבש איך שבא לי כי זה אסור.
"
גם היום החברה הערבית עדיין מתייחסת להומוסקסואלים בצורה מעליבה. יש לי ביטחון בעצמי ואני רוצה לחיות חיים משוחררים. הבעיה היא שאצלנו, הערבים, לא מקבלים את ההומואים. איפה שלא נלך, מדברים עלינו בצורה שלילית ולא מוכנים לתת לנו זכויות כמו שיש לכל אדם".

"יש כבר עייפות נפשית"

בגיל 21 מוצא עצמו מייקל עסוק בטרדות היום יום ובחרדות מפני העתיד. "כל הזמן אני חושב מה יהיה איתי ולאן אני אגיע ככה במצב הזה", הוא אומר. "אני רוצה שתהיה לי מטרה בחיים שלי. רציתי להיות מפורסם אחרי שאלמד, להראות למשפחה שלי שהנה, הצלחתי בדרך שבחרתי לעצמי. אבל לצערי אני מרגיש שזה מתרחק ממני כי אין לי תמיכה מהמשפחה וגם האנרגיות דעכו".

את כישוריו בתחום אמנות האיפור קשה לפספס. "אני משתדל לאפר באופן מקצועי", הוא אומר ומוציא מהטלפון הנייד שלו כמה תמונות שמאשרות זאת. הוא ממשיך לדפדף בגלריית התמונות שלו, שמתוכן נגלית תמונה שהוא עצמו צייר ושמר. ואז האצבע נעצרת. "האישה בתמונה נראית מבחוץ יפה ומחייכת וכאילו הכל טוב איתה אבל מבפנים היא חנוקה", הוא מתעכב. "הנה עוד ציור שלי. נרות שעווה שמעטרים פנים של אישה ומתכלים לאט לאט. היא דועכת".

קצת לפני סיום, מייקל משתף כאב נוסף. "אם אין תמיכה מהמשפחה והחברה לא מקבלת אותך, איך אתה יכול לעמוד על הרגליים? אתה מרגיש מאותגר מכל הכיוונים", הוא אומר. "יש אצלי קצת עייפות נפשית. המשפחה שלי לקחה את זה קשה. אומרים לי: 'מה זה? למה אתה ככה?'. הם עדיין מנסים לשנות אותי ולא מבינים שזה אני וזה מה שיש. הבעיה היא שהם חושבים בראש שלהם שיבוא יום ומייקל יהפוך להיות רגיל".

"הוא הרביץ לי באלה, בלי סיבה"

לרוב ההתנכלות למייקל מסתכמת בקללות, אבל לפעמים זה לא נגמר באלימות מילולית. מייקל מצא את עצמו מותקף פיזית באמצע הרחוב כשהוא משווע לעזרה מבלי שמישהו יחוש לעזרתו. "הרבה פעמים כשאני הולך ברחוב אני מרגיש לא בנוח, שמסתכלים עליי וזורקים לי מלים לא במקום", הוא אומר.

"אני לא עונה מתוך פחד, לא צריך בעיות ולא רוצה להסתבך. באירוע אחד שהותקפתי, אני זוכר שהלכתי ברחוב וצעיר אחד לקח אלה והיכה אותי בלי שום סיבה. לא עשיתי לו כלום. הוא היה חלק מקבוצה שעמדו שם והקניטו אותי. אחרי שהם סיימו פשוט נפלתי שם, זרוק על המדרכה, לבד, והתחלתי לבכות".

"האלימות הזאת נמצאת בהרבה מקומות אצל הערבים", הוא ממשיך. "ואחר כך לחזור הביתה למשפחה שלך, שגם הם לא מתעניינים באמת במה שעובר עליך. אם למשל מקללים אותי - מה אני כבר יכול לעשות? אני יכול ללכת לאמא שלי או לאבא ולבכות להם שעשו לי ככה וככה ושצחקו עליי ברחוב? בחיים לא. הם יגידו לי, 'מה אתה לא גבר? אתה לא יודע להגן על עצמך?'. זה להוסיף אלימות על אלימות".

התקיפה שהשאירה את מייקל בוכה בכביש אינה רק אירוע טראומתי בלתי נשכח. היא נתנה לו תזכורת נוספת עד כמה הוא חשוף, פגיע ובודד במערכה. "אומרים שהדבר הזה אסור, נוגד את הדת שלנו", הוא אומר. "אני נושא את כל הלחץ הזה וחי בתוך זה אבל אני הרבה פעמים חושב עד מתי. והאמת? אין לי תשובה לזה".